|
|
|
טוב בין על המבחנים
מצאתי זמן להמשיך
מקווה שתואהבוווו
תגיבוווווווווווווווווווו~
מתהה עלייכןן מוואההההה
=פרק 37=
אני עם אמא לא דיברתי כי דיי נמאס לי
כמה בנאדם יכול לשקר אה?!
וזה לא משנה עם לא או לאדם אחר,
היא הסתירה ממני פרטים, וגרמה לי לכאב,
מה אני באמת כל כך תמימה!? אני יותר לא יחזור להיות
אותה אליאן של פעם, הדבר היחידי שעושה אותי עכשיו מאושרת
זה דור, כמה שהוא אוהב אותי
הוא לצידי בטוב וברע.
אך לצערי אנחנו כמעט ולא נפגשים, כי אני מעדיפה להיות בבית
עם גלעד, החברים לא מבינים ,לא הוא לא מדבר איתם, ואחרים כל הזמן שואלים
שאלות,
התקופה הקשה, בתחילתה, אור ואופק, התחילו ממש להבין מה קורה,
הם נהיו שונים, מביעים פחות חום ואהבה,
כל מה שהם רוצים זה לעבור לגור עם אבא ותהרגו אותי אני לא מבינה למה
אבל גמני רוצה, אני רוצה לברוח מפה, כי לסלוח לאמא אני לא מסוגלת,
אבל השאלה היא האם אני מסוגלת לסלוח לאבא?! אחרי כל הכאב?!
אחרי כל הדמעות!?
אני יהיה מסוגלת לקרוא לו שוב אבא?!? לאותו אדם שהרס אותי
שבר אותיי..
אני כל כך אוהבת אותו,
אך ככה גם מתאבת אותו
אני לא יודעת מה להגיד שאני לידו
לא יכולה לחבק אותו,
ואפילו לנשק אותו,
אני נגעלת ,
אך מצד שני כל כך זקוקה לו,
חייגתי אליו, לא הייתי מסוגלת יותר
…… הלו?! ענה לי קול לא מוכר
שיערתי שזאת אותה אישה..
רציתי לנתק אבל אז התחרטתי..
אני- שלום, נדב נמצא?!
…..- מי זה?!
אני- זאת אליאן הילדה שלו
….- רק שנייה
אבא- אליאן?! זאת באמת את?! ענה לאחר כמה שניות
אני- כן אבא, זאת אני, אני יכולה לדבר איתך!?
אבא- ברור מתי שאת רוצה
אני- עוד מעט אני יבוא אלייך
אני יביא את אור ואופק גם כדי שתראה אותם..
אבא- רציני?! את תעשי את זה?!
אני- כן אבא,
עכשיו אני צריכה ללכת בייי
וניתקתי,
לא האמנתי,
שאמרתי את זה,
לא האמנתי שאני הולכת לעשות את זה,
וכמו שבטח את מתהרים לעצמכם
התחרטתי,
כי כמה שאני כועסת על אמא,
אני כועסת גם על אבא,
אבל למה??! למה שהם ישארו פה?!
עם יש להם ת'הזדמנות לברוח ולו לפחות לכמה שעות?!
הייתי נותנת הכל כדי ללכת מפה, לברוח , להיות לבד,
לחשוב קצת, אבל אני לא יכולה להשאיר את גלעד לבד,
ואני לא יכולה לחיות בלי דור..
הוא תמיד איתי, היחידי מהחברים שיודע את כל הסיפור
מההתחלה עד הסוף,
מבין אותי ולא שואל שאלות, והכי חשוב פשוט אוהב אותי,
ידעתי, שהוא לא ישקר לי אף פעם,
לפחות ככה חשבתי, עם טעיתי או צדקתי אני עוד לא ממש יודעת..
חייגתי שוב את המספר של אבא,
אבל אז ניתקתי, החלטתי קודם לדבר עם אור ואופק....
"אורררר אופקקקקקקק" צעקתי
ושנהים התייצבו מולי
התקרבו וחיבקוו אותי כל כך חזק,
חיבוק שחיזק אותי, חיבוק שכל כך הייתי זקוקה לו...
"אתם רוצים לראות את אבא?!" שאלתי
"באמת?!" שאל אופק
"כה מאמי"
"כן כן אני רוצההההה, אנחנו רוציםם" אמר אור בהתלהבות
"אוקי, אז לכו תתלבשו ותחכו לי בחדר" אמרתי בלי יותר מידי שאלות
וכך הם עשו..
ירדתי לסלון, וכמו שציפיתי מצאתי שם את אמא יושבת
"אמא?" אמרתי בהיסוס
היא הביטה בי קצת המומה כי זה כבר כמה ימים טובים שאנחנו לא מדברות
"כן?!"
"אני לוקחת את אור ואופק לאבא, הם זקוקים לו, אני זקוקה לו"
"ל....."
"אל תגידי לי לא, כי כמו שאת מצפה שהילדים שלך יסלחו לך, גם לאבא מגיע שיסלחו לו
אז נכון אני עוד לא סלחתי לו, ונכון אני לא רואה אותי מחבקת ומנשקת אותו, אבל בכל אופן
גם אותך לא, ולאור ואופק מגיע חיים נורמליים, וסלחי לי שאני אומרת לך באווירה שיש בבית הזה
זה יותר כמו בית משוגעים, מגיע להם להיות עם אבא שלהם ולו לכמה שעות.."
אמא הביטה בי לא אמרה כלום, כי ידעה שאני צודקת
גם היא טעתה
והיא רוצה שנסלח לה,
על הטעות שלה שילמנו בכאב
כמו ששילמנו על הטעיות של אבא,
אז למה שלה כן נסלח?!!?
למה שלאבא לא ניתן הזדמנות שניה?!!?..
בלי הרבה דיבורים עליתי למעלה
לקחתי את אור ואופקק
ואת מה שהיה אחר כך אני כבר לא יכולה לתאר....!!!!!
היינו שני צעדים מול ביתו
ידיי רעדו, וכל כך חששתי..
אור ואופק לא ראו אותו כבר חודשיים, הם התרגשו,
ואני!? אני מודה גמני התרגשתי.. התגעתי?!
כל כך רציתי לראות אותו ואפילו רק לשנייה..
אור ואופק הביטו בי מלאי תקווה
דפקתי, שבגופי עוברת צמרמורת,
אבא פתח,
אחח.. את החיבוקים בינו לבין הקטנים , אני לא יכולה לתאר
גל של דמעות פרצו שםם ,
נשיקות, מלאות בגעגועים, המון אושר
המון תקווה,
את אור ואופק לא ראיתי כבר הרבה זמן כל כך מאושרים
כל כך קורנים
ואת אבא? לא ראיתי כבר חודשיםם כל כך התגעגעתי אליו
הוא הביט בי
אני הבטתי בו
אני ישקר עם אני יגיד שסלחתי לו
אבל פשוט רציתי וחיבקתי אותו, חיבוק מלא בחום ואהבה
געגועים, אבא בכה, ואני אשקר עם אני יגיד שאני לא
פתאום התפרצו בי גל של רגשות ותקוות
כל כך הייתי זקוקה לזה,
לאבא, לאבא שכבר ממזמן לא היה לי
לחיבוק לנשיקה, להמון חום ואהבה
לאוזן קושבת,
פשוט לאבא שהיה לי אז, לפני שהכל התחיל
האבא המושלם, ככה אמרתי
ככה באמת חשבתי,
"האבא שכולם רוצים" הייתי משוויצה
אבל כנראה שאותו אבא
שכל כך אהבתי, שאני כל כך אוהבת
שבר אותי, גרם לי להיות לאליאן אחרת,
אז נכון הוא אוהב אותי, אני אפילו לרגע לא חושבת שלא,
אבל הוא טעה ושבר גם אותי, וקשה לי לסלוח
קשה לי להבין.......
על אותו חיבוק לא דיברנו
פשוט נכנסנו כולם הביתה
אור ואופק דיברו עם אבא
מאושרים, שמחיםםםםם
מחייכים, פשוט כמו שרציתי שהם יהו
ואז, אז ידעתי שלא טעיתי..
מידי פעם המבטים בשיחה היו מופנים אליי
אבא, רצה שאני גם ידבר
אבל אני הייתי שקועה במלא מחשבות
ומליון רגשות
האם גמני סלחתי?!!?!
וואי איזה יופייייייייייייייייייי!!!
תמשיכי דחווופיייייייייייייייייי
מחכהה להמשךך דחוףף אני בשיא המתחחחחח!!
מתהה כאןןןןןןןןןןןןןןןןן חיחי
אוהבתותךךךך המוניםםםםםםםםםםםםם
יפיתי
שניני!!
איזה יופייייייייייייייי
כמה כישרוןןןןןןןןןןןןןןן
אהבתי אהבתיייייייייייייייייייייייייי!!
פרק עצופפפ אבל מלא תקווה וגעגועיםםם
מדהים כמו תמידדדד
מור'צי 😊
יפיתתת ומוררררררר
יפות שלי תודההההההה רבה רבה
שמחה שאהבתןן!! =]]
עוד מישהוו אוליי?!?!
תמשיכיי אני פה עם דמעות בעיניים חח
אמאא איזה פרק מדהיםםםםםםם
שנשןן תמשיכיי נישמתיי
לוב יווווו
מוואההההההההה
אמאא איזה מהממם את כותבתתתת!!!!
המשךךךךךךךךך
איזה פרק מרגש ומדהיםם
שבוע טוב
מישהו עוד בכלל קורא את הסיפורר?!?!?!?
יאללהה שנינייי המשךךך!!!
אוהבתותךך מווצ'ווו
יפיתי=]]
וואייי כמה זמן לא קראתי את הסיפור שלך
את כותבת פשוט מהמםם 😛
יאא מדהיםם!!
שנינושש..י'מוכשרתת!!
המשךךך..=}
מקווווווווהההההה שתואהבווווווו
מחכה לתגובותת ביוששששששששש =]
=פרק 38=
ואז, אז ידעתי שלא טעיתי..
מידי פעם המבטים בשיחה היו מופנים אליי
אבא, רצה שאני גם ידבר
אבל אני הייתי שקועה במלא מחשבות
ומליון רגשות
האם גמני סלחתי?!!?!
"אבא?!" אמרתי פתאום..
"כן אליאן?!" הביט בי וחייך
"איפה היא?! איפה אותה אישה שבגללה עזבת?" שאלתי..
אבא הביט לי לא'דע מה לענות, ואני? אני בכלל לא הבנתי למה שאלתי, הרי זה חסר משמעות
חסר טעם, הוא כבר לא איתי, אבא שלי נטש אותי לטובת סתם אחת לא מוכרת,
כאב לי, רציתי לצרוח, לבכות, לאבד את כל הכח, ולהוציא את כל הכאב
שיושב לי בלב, אבא המשיך להביט בי, וכך גם אור ואופק, כאב להם, כאב לכולנו
"עזוב.. אני לא'דעת למה שאלתי גם ככה זה חסר טעם"
"אליאן.... בבקשהה תתני לי הז..."
"אני רוצה, נשבעת לך שאני מנסה, אבל אני פשוט לא מצליחה, אני לא מסוגלת לסלוח, ולא לשכוח
אני מנסההההה" הרמתי את הקול..
סימנתי לאבא עם העיניים שימשיך בשלו עם אור ואופק, וככה הוא עשה,
המשיך לדבר ולשחק איתם, ואני שקעתי במחשבות כה רבות,
הרטט שהיה בכיסי החזיר אותי למציאות
~אליאן רק רציתי להגיד לך שאני אוהב ומתגעגע" זה היה אהובי
שהעלה לי בין כל הכאב חיוך על הפנים
~גמני אוהבת אותך, ומתעגעת, כל כך צריכה אותך פה לצידי, אני אצל אבא~ שלחתי לו חזרה..
~אוויש יפה שלי, על תתני לדמעות לרדת, תחשבי עליי, אפילו שאני לא שם לידיך, אני תמיד תמיד לצידך, אוהב אותך, חושב עלייך.. הכל יעבור מבטיחח~
המשכנו להתכתב לנו, בזמן הדיבורים של אור אופק ואבא,
הרוח הקרירה בחוץ העבירה בי צמרמורת, החורף התחיל,
והלילה ירד, רציתי לחזור הביתה, אבל לא יכולתי, אור ואופק כל כך נהנו
עם אבא אחרי כל כך הרבה זמן שהם לא ראו אותו,
צחקו השתוללו, ופשוט חזרו להיות הם, שכחו לרגע מכל הצרות,
שמחתי, שמחתי כל כך שהם סלחו לו, שלא כואב להם עכשיו כמו שכואב לי..
נקרעתי בין הרגשות, בין אהבה לשנאה,
בין כאב, לשמחה,
נזכרתי בהכל, בכל אותה תקופה , שהוא עזב,
באותם מילים כואבות, ומטים שוברים,
באותם דמעות, צרחות, וכאב,
נזכרתי באותה תקופה קשה, שבעצם עכשיו בעיצומה,
עלו לעיני גם הרגעים היפים, של המשפחה המאוחדת,
של המשפחה האוהבת, המיוחדת ,
אותם רגעים שהיו המאושרים בחיי
אותם רגעים, שבסופו של דבר ממתיקים לרגע את הזיכרון
המר מאותה "משפחה" שעכשיו אנחנו, מאותם דמעות מרות,
ומאותו כאב גדול..
"מאוחר כבר" אמרתי
"לא אליאן בקשהה אני רוצה להישאר" אמר אור
"גמני" הוסיף אופק
ואני?! הרגשתי מיותרת, אבל איך?! איך אני אקח אותם, הרי הם כל כך מאושרים
לא יכולתי לעשות את זה, להפריד אותם שוב מאבא, עד שהם כל כך נהנים
"טוב, נכנעתי, נישאר עוד טיפה" אמרתי לבסוף,
הם חייכו, והאושר בעיניו של אבא לא היה מוסתר,
"אני יכולה ללכת למחשב?! עם יש פה בכלל?!" שאלתי
"יש, הוא בחדר עבודה למטה, ובטח שאת יכולה לרדת" אבא אמר..
ירדתי למטה לחדר העבודה,
וסוף סוף מצאתי אותו נכנסתי לתוכו,
על השולחן של אבא ראיתי, תמונות שלי, של אור ושל אופק,
ראיתי מלא דברים, שהם שלנו, מאותם חוויות, שאז כולנו יחד חווינו
לא יכולתי להתאפק יותר, ופשוט פרצתי בבכי, בכיתי עד שנגמר לי הכל,
עד שהדמעות היו כבר יבשות, הוצאתי את כל הכאב החוצה,
את כל הרע שהיה בתוכי במשך כל כך הרבה זמן..
לא רציתי לחזור למעלה, אז פתחתי את המחשב,
התחברתי לאייסי שלי, וגלעד להפתעתי היה מחובר
מה שכתוב היה באוואי כל כך כאב לי, עד כדי כך שזה שבר אותי מחדש..
~עזבווו אותייייי אני שונאאא את העולםםם הזה
שונאאאאאאאאא את כולםםםםם, אפ'חד לא מביןןןןןןןןןןן
לא רוצה לדבר עםםם אפ'חדדדדדדדדדד
בייייייייייייייייי!
"גמלא איתי?!" שלחתי לו
"איתך תמיד כה, את היחידה שמבינה אותי, אני אוהבבב אותך אליאן, לא יודע מה הייתי עושה בלעדייך" החזיר לי אחרי כמה שניות..
"גלעד, על תישבר בבקשה ממך, האא?! אני תמיד לצידך... ואני עוד מעט יבוא הביתה, אני אצל אבא שלי"
"אני יודע שאת תמיד לצידי,... תודה לך.... ותהיי אצלו כל עוד את יכולה, גםם ככה אין אפ'חד בבית, אני יכול להיות קצת לבד, זה רק עושה לי טוב..."
"אוקיי..." אמרתי ולא שאלתי יותר מידי שאלות..
"אז בייוש מוואהה"
"בה ביי מוואהה.. ועם אתה צריך משהו אני על הפלא.." ואז התנתקתי..
נשארתי קצת למטה עיינתי בדברים, הסתכלתי בכל כך הרבה דברים
שהזכירו לי את התקופה שהייתה לפני...
אחרי שעה שהייתי בחדר העבודה עליתי למעלה,
מצאתי את אור אופק ואבא ישנים על הספה..
רציתי להעיר אותם כדי שנלך אבל בסוף התחרטתי,
התקשרתי לאמא, ולא אמרתי יותר מידי פשוט הודעתי לה שאור ואוםק נרדמו
שנישן כבר אצל אבא,
בכל זאת לא רציתי לגרום לה ליותר מידי דאגה...
~התעוררתי בבוקר בגלל רעשים שהגיעו מהמטבח!~
אנא תאר את הבעיה בהודעה זו:
|
|
|
|
|
