הסיפור הראשון שלי...

היי כולם,
הנה גם אני יושבת לכתוב את הסיפור הראשון שלי.
סיפור שהוא חלק מהחיים שלי, חלק דברים שהייתי רוצה שיקרו ועוד כמה שקרו אבל לא בשנים
האלה או עם האנשים האלה..
אז מקווה שתהנו..
ואם תאהבו אותו אני אמשיך לכתוב לכם..

באהבה,
ליזוש 🙄

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הכל התחיל בבוקר ראשון אחד שקמתי מאוחר..
"קרן קומי, את תאחרי לבית הספר",
קולה של אימא שלי נשמע מן המטבח
וריח הטוסט שרק הרגע יצא מהטוסטר
הגיע עד אפי למרות שהחדר היה סגור.
משום מה, הייתה לי הרגשה שמשהו
לא טוב קרה.
קמתי מספר דקות אחרי הצעקה של
אימא וחיפשתי את אבא שלי-
אבל לא מצאתי אותו. ניגשתי לאימא
ושאלתי:" איפה אבא?",
"תפסיקי לשאול שאלות בסוף יחתכו
לך את הלשון מרוב הסקרנות שלך,
תתארגני מהר אני לא רוצה לשמוע
שאת מאחרת לבית הספר", ענתה
ברגזנות וכמעט החלה לבכות.
הבנתי ששוב הם רבו, שוב הוא עזב את
הבית כמו תמיד. למה היא לא יכולה
לעזוב? אולי שהיא תעזוב?
אני צריכה את אבא שלי, כל מה שהיא
עושה למעני זה לגרום לי להיות
עצבנית וחסרת סבלנות.
הסתכלתי בשעון הגדול שהיה על
הקיר השעה הייתה בסך הכול
שבע ועשרים, לא הבנתי איך אני
יכולה לאחר אם יש לי ארבעים דקות
להגיע לבית הספר ואני גרה שלוש דקות
ממנו. התעלמתי מזה והמשכתי להתארגן.
בדרך לבית הספר חשבתי על המקרה
הרבה והתעצבנתי קצת אבל אמרתי
לעצמי שאין לי מה להתעצבן כי אלה
החיים שלהם ואני לא יכולה להחליט להם.
כשהגעתי לבית הספר אתי ולילך כבר עמדו
ליד השער כמו תמיד וחיכו שילדים יגיעו,
היה נדמה שהן מחכות למשהו בהתרגשות רבה.
הגעתי עשרים דקות לפני הזמן וחייכתי
לעצמי שצדקתי שאני לא אאחר אם אני יוצאת
כ"כ מוקדם. התקרבתי לאתי ולילך שבנתיים
התאספו סביבן עוד בנות. ניסיתי להבין מה
בדיוק קרה ולא הצלחתי להבין אז שאלתי את
אתי:" מה קרה? על מה כל המאומה?"
בחיוך מאוזן לאוזן ענתה לי:" הגיע ילד
חדש לשכבת ט', אנחנו מחכות לו, אומרים
שהוא נראה מאוד טוב והוא חבר של
דודו, ההוא החמוד ששמתי עליו
עין, זוכרת?" הנהנתי בראש לחיוב.
מרחוק ראיתי את דודו מתקרב ואיתו
עוד מישהו שמקפיץ כדור על הרגל,
סובבתי את אתי שתראה שהם כבר הגיעו,
משום מה הייתה לי הרגשה מוזרה כלפיו,
כשהם הגיעו לשער העיניים שלו נצצו
הוא ניסה לגשת לחבורת הבנות שהתגודדה
אך חבורת הבנים משכו אותו פנימה לתוך
בית הספר ולא אפשרה לאף בת להתקרב אליו.
בכל ההפסקה הגדולה ניסינו לחפש את החדש,
לברר עליו פרטים.. עד שנתקלתי בו בטעות.
"אופס סליחה, לא שמתי לב לאן אני הולך,
אני קובי, מה השם שלך?". לחיי הסמיקו מאוד,
והלשון הפסיקה לפעול. "הכול בסדר?" המשיך
לשאול, אתי אמרה: " היא בסדר פשוט לפעמים
הלשון שלה מפסיקה לתפקד". ואז פתאום התחלתי
לדבר: "סליחה שלא הצלחתי לדבר, קוראים לי קרן".
הוא חייך אלי ואז דודו קרא לו מרחוק. "אני צריך
ללכת, נפגש שוב נכון?" שאל, חייכתי והוא הלך.





תגיבו!!