תקציר:::::::::::
====================================================
ליאור הלך, עכשיו כבר ערב, לאחר שהלך נרדמתי אבל רק אחרי שבכיתי מתחת לכר וכבר לא נותר בי כוח.
אמא ומאיה לא היו בבית. "מעניין לאן הם הלכו" חשבתי.
הלכתי למטבח, אמא הדביקה פתק על המקרר, נכתב בו:
"דניאלה, שני התקשרה.
אני חושבת שזה דחוף!".
מה שני רוצה? היא לא חברה שלי...אפילו לא ידידה. היא ידידה טובה של תומר, אבל היא לא אהבה אותו, אלא רק בתור ידיד. בטח הוא אמר לה להתקשר.
התקשרתי.
ביפ ביפ- שני עונה<
אני:" שני, תקשיבי" צעקתי את זה חזק . "נמאס לי ממך ומליאור, תגידי לו שאני לא צריכה שליחים. שידבר בעצ--". שני החלה לבכות, בכייה התפרץ, מה כבר עוללתי??? נראה לי שעשיתי משהו חמור. מאוד חמור.
====================================================
המשך:
צרחתי לעבר הקו:"מה קרהההההההההה???????".
היא בכתה...
אני:" נו מה קרה? שני, תגידי כבר".
שני:" הוא סיפר לי היום שהוא הלך אלייך, שאת שברת לו את הלב! שאת פגעת בו ואמרת לו דברים ממש קשים!".
אני:"אבל...זה החיים שלי, זכותי להגיד מה שהרגשתי".
--הקו נותק
מה אני עושה עכשיו, אז זהו? הוא הלך לבכות לה.
לא. שוב טלפון. זאת הייתה שני. שוב.
שני: "את שומעת? אמרת לו שמצידך הוא יכול למות. הנה לך!". היא המשיכה לבכות
אני: מה??????????? (בקול רועד)
שני: "מחר ההלוויה!!"
---ניתקה את הטלפון.
התנדנדתי, הרגשתי מרחפת, כאילו נפלתי מהמדרון הכי תלול שקיים. ואז...אני כבר לא זוכרת מה קרה.
אמא אומרת שהיא מצאה אותי שוכבת על הרצפה, ללא הכרה. אני לא זכרתי דבר. רק היה בא לי למות.
כמו שגרמתי לבנאדם למות.
בשביל מה היה שווה לחיות???? בשביל המשפחה המחורבנת? או אולי בגלל מה שעוללתי לאותו ליאור מסכן?
אני רוצחת.
נהייתי אדומה כולי. סביב המיטה בבי"ח ישבה אמא. היא אמרה לי ששירן, אחותי בת ה-20 תבוא בעוד יומיים.
הן בטח חושבות שאני ילדה קטנה.
הייתי אחות קרובה לשירן. היא גרה בלונדון (היא קיבלה מילגת לימודים עקב כישרונה בריקוד) שירן היא הגאווה של המשפחה. גם כשאני התאמצתי, לא העריכו אותי כמוהה, שלא נדבר על מאיה... קינאתי בה מעט, אבל היא הייתה כה נחמדה אליי- כך שלא יכולתי לשנוא אותה.
בזמן אחר בנסיבות שונות, הייתי מאוד שמחה לבואה. אבל עכשיו, לא רציתי באיש. רציתי להירדם, לשכוח מהכל, למות!
עכשיו השעה 00:00, אמרתי לאמא שתיקח אותי הבייתה מבית החולים, שאני בסדר. סה"כ עילפון.
היא אמרה לי שאני אחזור מחר.
רציתי תרופה שתגאל אותי מייסוריי שתמית אותי כמו שליאור מת. אז רציתי.
דבר אחד ידעתי...אני לא יכולה לחיות ככה, לא אוכל לעולם לחיות בידיעה הזו!
...
הבטתי בחלון בית החולים. אולי בקפיצה?
צרחתי שוב, או שאולי דמיינתי. נרדמתי.
כבר שתיים עשרה וחצי בלילה, בקושי עשרים דקות ישנתי והפלאפון צלצל (אמא שלי הביאה אותו).
מי זה קיבינימאט, מי רוצה לצעוק עליי עכשיו???? אולי לצרוח עליי על הרוע שלי, לצעוק לי רוצחת??
אם למישהו היה מושג מההרגשה שלי, מאיך שחשתי...חשבתי ריקבון פנימי. חוסר שקט. אשמה כמו שלא אהייה אף פעם. מכשפה שכמותי.
האצבע שלי זזה לכיוון הטלפון. אישרתי את השיחה. העיקר שהצליל המעצבן יפסיק, העיקר ש...
אני:"הלו". בקול מיואש, שקט, שבור, נרתע. דפיקות לב איומות.
זה זה זההה
הקול מבעד לשפורפרת: "היי בובה, זה אני ליאור!
QUOTE (smallgirl @ 04/05/2005) מנגו רוצה להמשיך גם את הסיפורים שלי??
את כותבת מדהים!!!!
כול הכבוד לך יפה ואני כבר ממש מחכה להמשך.....
^^
אל תגזימי חחח...
אוהבת אתכן!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
חחחחחח חמודה אני רצינית....
ואני לא מגזימה בכלל
מה?!?!? איך זה ליאור????
הוא לא אמור להיות מת???
איזה סיפור מהמם את חייבת להמשיך!!!!!!!!!
ושלא תהרגי את ליאור אני הכי הכי אוהבת אותו 😍
היום יש לכם פרק ארוך מהרגיל- פיצוי על אתמול. (לא פרסמתי בגלל יום השואה).
----------->תקציר:
^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^
הבטתי בחלון בית החולים. אולי בקפיצה?
צרחתי שוב, או שאולי דמיינתי. נרדמתי.
כבר שתיים עשרה וחצי בלילה, בקושי עשרים דקות ישנתי והפלאפון צלצל (אמא שלי הביאה אותו).
מי זה קיבינימאט, מי רוצה לצעוק עליי עכשיו???? אולי לצרוח עליי על הרוע שלי, לצעוק לי רוצחת??
אם למישהו היה מושג מההרגשה שלי, מאיך שחשתי...חשבתי ריקבון פנימי. חוסר שקט. אשמה כמו שלא אהייה אף פעם. מכשפה שכמותי.
האצבע שלי זזה לכיוון הטלפון. אישרתי את השיחה. העיקר שהצליל המעצבן יפסיק, העיקר ש...
אני:"הלו". בקול מיואש, שקט, שבור, נרתע. דפיקות לב איומות.
זה זה זההה
הקול מבעד לשפורפרת: "היי בובה, זה אני ליאור!"
^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^
^^המשך^^
הקול מבעד לשפורפרת: "היי בובה, זה אני ליאור!"
מההההההההההההההההההההההההההה? מה הוא? לעזאזל? מה איתו?????????? הוא לא מת???
הזעתי כולי. לא רציתי להאמין שאני בחלום. רציתי שהוא יחייה, כדי שאני אוכל להמשיך לחיות...
אני:" מה, מה מי זההה??????????" שאלתי שוב כי לא בטחתי בחוש השמיעה שלי.
ליאור: "נו טיפשונת, זה אני. מה איתך?".
אני:" אמ אמ..." רעדתי.
ליאור:" רגע, את לא רוצה להגיד לי שאת האמנת למה שאני ושני המצאנו לך?!".
אני:" מה, מה? לא המצאתם לי שום דבר...".
ליאור:" חשבתי שלא תאמיני...חחח תאמיני לך שהיית מאמינה שאני מת...". הוא התחיל לצחוק.
אני:"חחח (צחקתי בעליצות) נו באמת, אני לא כזו שאפשר לעבוד עלייה". (ואם להיות רציניים, יצאתי
מ-פ-ג-ר-ת...).
ליאור:" אם הייתי מת היית בוכה?".
אני:" אולי אז היו נפתרות לי כמה בעיות בחיים". אמרתי בצחוק.
כל השיחה הזו. אם אפשר לכנות אותה "שיחה" העיקה עליי, הנחיתו עליי היום את המכה בבום. אני מרגישה אדיוטית. איך האמנתי?! איך לא בדקתי? הרי אם היה קורה לו משהו, ולא הדבר הקטן ביותר. היו הורגים אותי, מחסלים אותי על המקום! הרי , את ליאור כולם אוהבים, יש לו שיירת מעריצות, ואפילו מעריצים.
והוא כביכול המלאך שיצא מהסיפור ואני החתול השחור...
אבל איך? איך האמנתי?
אני שונאת אותם! את ליאור ושני. גם כן צמד חמד. שני הזו, חתיכת מתלהבת, לומדת דרמה- אז היא מרשה לעצמה ליישם את כל החרא שהיא לומדת עליי?! יום אחד אני אגרום לה לבכות, רק שהפעם היא לא תבכה בכאילו...
אבל...למרות הכל, התחשק לי לחגוג. זו סיבה למסיבה, לא? אני, חפה מפשע, אם כי לא טלית שכולה תכלת. אבל, גם זה משהו.
אני מרגישה כמו ציפור שהרגע שיחררו לחופשי. כמו נאשם שהוכיחו את חפותו, כמו...
נרדמתי.
ציף ציף. בוקר.
אמא באה, העירה אותי.
היה קשה לי לקלוט את כל מה שקרה...הרגשתי טיפה רע, בכל זאת אתמול התעלפתי, האמנתי לשטויות, הצליחו לעבוד עליי. אבל מה זה משנה- ליאור חי!!!הוא חי! אני לא אשמה!!
אולי לא כולם היו מאמינים לשקר שלו, אבל בסיטואציה כמו שלי, אני רוצה לראות איך הייתם מרגישים או על מה חושבים...
זהו! אני לא רוצה לשעמם אתכם בתיאורים מייגעים. ממשיכים הלאה---
כמובן שאמא רצתה שאני אספר לה אם משהו מעיק עליי. הרופאים ביצעו בי בדיקות. הכל היה תקין, הם אמרו שכנראה אני סובלת מלחץ או מועקה כלשהי.
אמא ניסתה לחלץ ממני את הסיבה.
לא הגבתי. רק אמרתי שאני מרגישה מצויין, הכל בסדר איתי. וכנראה לא שתיתי מספיק. (הייתי חייבת להמציא משהו כדי שהיא תפסיק עם השאלות).
במכונית, בדרך הבייתה אמרתי לאמא שאני מצטערת שאני כזו, ושאני מצטערת על הכל, על אבא, על מאיה, עליי...
אמא אמרה לי שאני לא אשמה... אבל מה לעשות, כך אני מרגישה.
אמא:" מה דעתך לשבת עכשיו בבית קפה?".
אני:"או, רעיון טוב". התאים לי!
אמא פנתה לרחוב החד סתרי, שם נמצא הבית קפה האינטימי, שאמא תמיד באה אליו עם חברותייה החטטניות.
נכננסנו לבפנים, אני הזמנתי שוקו, אמא הזמינה קפה וקוראסון.
ישבנו בדממה. כאילו הבנו אחת את השנייה בלי מילים...
אני:" אז...מה קורה למאיה"?
אמא:" דיי, חמודה. אני לא רוצה לקלקל לך את ההרגשה עכשיו"?
אני:" אמא!!!".
אמא:" היא.....היא משתמשת ב-"...
אני:" מה???? בססססמים???
אמא הנהנה בראשה.
אני:" דיייי, אני לא מאמינה!!!! לא חשבתי שהיא כזו". הייתי כל כך המומה, שהיה קשה לי לבטא את המילים.
אמא עונה לי בקול שברירי משהו:" איך לא קלטתי, היא הסתובבה עם הרן הזה, זה היה ברור. זה פשוט היה כתוב על הדלת!!".
אני:" אף אחד לא הציץ בדלת". ניסיתי לתחכם...
ראיתי את אמא בוכה מבעד למשקפי השמש הכהים. ליבי קרא אלייה.
אני:" אמא, דיי, תרגעי". אמרתי ברוגע, למרות שזה היה לי קשה... "אנחנו נטפל בה. יהיה בסדר,
תאמיני ליייי".
אמא: "מה מה יהייה בסדר??????" (כמעט בצרחה). "את יודעת איזה סמים היא בכלל לוקחת??? היא לוקחת ת'הכי גרועים! על הירואין כבר שמעת??????????????????????????".
אלוהים ישמור!
אמא המשיכה:" חכי זה לא הכל!" אמא נראתה שבורה. מאוד. כמה סבל בנאדם יכול לסבול?!
אני:" מה, היא בהיריון????"
אמא:" תודה לאל בהיריון היא לא!"
אבן הוסרה מליבי...אבל רגע אז מה הבעיה הנוספת של מאיה?
אני:" נו, אמא! מה הבעיה שלה?"
אמא:" אם אני אומר לך שסמים זה פחות חמור מהבעיה השניה, תאמיני לי?".
רעדתי! פשוט כך!! נהייתי כחולה, אני חושבת שאת הדפיקות לב שלי, כל הבית קפה יכל לשמוע...
פתאום, בעיתוי מזוויע, ניגשה אלינו אישה. בערך בת שלושים וחמש. נראית צעירה מאמא
בשש-שבע שנים... דווקא אישה מטופחת, שיער בלונדיני עם פסים ופן, גוף כמו שגברים אוהבים,
אישה מרשימה. אבל דומה קצת לברווזון...אבל לא ברווזון מכוער, יותר בכיוון של ברבור צחור.
היא:" שלום לכן! אפשר לשבת?".
אמא:" שלום, אני מכירה אותך?"
היא:"הו, תיכף תכירי".
אמא בשקט:" שבי, בבקשה".
היא:" איזה בת יפה!".
שתינו ביחד: "תודה!".
אני:"גם את כוסית". אווופס יצא לי.
אמא מכוונת אליי מבט נוזף.
היא:" שטויות, מחמיא לי שהרבה אומרים לי את זה"?
אמא:" אז בואי תזיכי למה את פה, את לא זכורה לי...".
היא:" לך אולי אני לא זכורה ,אבל לבעלך כ-ן". היא אמרה זאת והגניבה קריצה.
אמא:" סליחה????????? את רומזת למשהו?????????????".
נראה לי שאני הבנתי את הקטע.
היא:" רק רציתי להביא לך את התחתונים שהוא שכח אצלי, הרי קניתי לו חדשים, והוא מדד אותם ו...".
אמא:" שתקי כבר!!!!!".
היא (ממשיכה בהתעלמות מוחלטת):" הוא מדד את החדשים, והישנים נשארו אצלי, לא שמת לב לחסרונם?
גם הם לא היו באיכות כזו טובה...".
אמא הייתה שבורה כפליים, היא חשה מבוזה. התביישתי בשבילה, בשביל שמרשה לקרוא לי בתו.
אמא קמה, תפסה אותה במרפקייה ונעצה בזרועה את המזלג, שכמה שניות קודם היה מונח על הצלחת.
אותה אישה השמיעה צעקה חלושה. הולך להיות פה קרב!
את הקללות שהלכו שם אני מעדיפה לשמור לעצמי. מהקרב הזה אמא יצאה בזול, אבל הבושה דבקה בה.
המלצר הפריד ביניהן. הן התקוטטנו כמו ילדות קטנות. את האישה סילקו, מן הסתם, כי אמא היא האורחת הקבועה, ולבית קפה יש אינטרסים לשמור על קליינטים כמו אמא...".
הייתי במתח, רציתי לשאול את אמא איך היא מרגישה, אם היה קשה לה, וגם...מה הסוד השני של מאיה, שאמור להיות כל-כך חמור...
אבל המתח ששרר בינינו. הרגשתי כאילו לא עשיתי מספיק כדי להגן על כבודה של אמא. של אמא המושפלת.
זה לא זמן נכון לשאול את אמא עכשיו על מאיה.
כל הדרך הביתה, ישבנו במכונית בשתיקה, אפילו הרדיו החריש.
ישבתי בחדר. המחשב סגור. נכנסתי לחדר ישר כשחזרתי, וטרקתי את הדלת.
לא רוצה לדבר עם אף אחד, לא רוצה כלום! רוצה להיות לבד, עם עצמי!.
התחלתי לבכות משום מה... רק לפני שבוע הכל נראה אחרת...אבל רק "נראה" אחרת... לפחות מהפרספקטיבה שלי.
כתבתי מכתב לאבא:
לאבא,
אתה בטח תוהה מדוע לא כתבתי "לאבא היקר". אז זהו, אחרי כל מה שקרה קשה לי לכנות אותך "יקר".
עשית למשפחה שלנו עוול. תראה באיזה מצב אירוני אנו נמצאים, בו הבת מטיפה לאב. אבל מה לעשות יש מציאות ואין אנו צריכים להתכחש לה.
אבא, אתה זוכר איך בימי שישי כשהייתי בת חמש, אז...
היית לוקח אותי לפארק, הייתי מתנדדנת בנדנדה ומביטה לעברך בהערצה. היית מחייך. חיוך גדול, חיוך שנתן לי ביטחון, אותו חיוך שעזר לי להתמודד עם בעיות הילדות, אותה ילדות שכבר לא תחזור. ילדות מאושרת, הייתי אומרת. ואתה רק יכול לאשר.
אתה ואמא לא החסרתם דבר, אפילו הייתם מאוהבים (כפי שאני חשתי). אבל, כנראה משהו החל לחלחל לתוכך עוד באותם ימים... אין לי מושג מה הרגשת אז, לא סיפרה לי.
כולם היו מכנים אותי, אמא, סבתא, סבא, דודות, אפילו הגננת כ"הבת של אבא". המעריצה מספר 1 שלך!
היום כשאני חושבת על זה מתחשק לי לקרוע את אותן תמונות ילדות שלי, בהן אני מצולמת איתך- באחת אתה מחבק אותי, בשנייה שנינו בים, באחרת אנחנו באמצע טיול בנחל בצפון. אתה יודע מה מתחשק לי לעשות איתן? עם אותן תמונות? פשוט לקרוע אותן לגזרים. אחת אחת. שלא ישאר זכר. למחוק אותך מהעבר מההווה מהעתיד. אני שמחה שיש בי העוז לומר זאת. שאני יכולה לשחרר את ההרגשה כאן, מול הדף, שכאמור, דף יותר סבלני מבני אדם. נראה לי שאני ואתה כבר לא יחד, כבר לא נהייה "אני ואתה באש ובמים".
אני גם בטוחה שאם אתאמץ לשכוח אותך, אבל לא לשכוח את מה שעשית, את החרפה שהבאת אהייה מאושרת, ארגיש בעננים. כי עד הצרות שהמטרת בשצף קצף הייתה רגועה, תחושת אופוריה תחושה בשמיים, שאין גבוה ממני ואתה באת כמו ברק והכית בי בחזקה, ואני, ענן קטן, לא יכולתי לקום. אבל לאותו ענן לקחו ימים, שבועות, אולי אפילו שנים. הוא התגבר על הברק! ויום אחד כשהברק היכה בו שוב, הוא היה מספיק חזק כדי להביס אותו! והוא עשה זאת בגבורה!
כאן, בהרגשה זו, אני רוצה לסיים. כל מילה שאוסיף תהייה מיותרת, איני רוצה להעיק עלייך בקשר לבגידה. כך או כך אתה מספיק בוגר כדי לדאוג לעצמך בעצמך.
מדניאלה, שפעם התגאת בך.
זה היה מכתבי, שביסס את הרגשתי באופן חופף.
אני אמסור אותו לאבא, כשהוא יבוא לפה. להתנצל בפני אמא.
אני מקווה שאמא תהייה מספיק חזקה כדי להמשיך בלעדיו, אינני זקוקה לו עוד. לכל בנאדם יש תפקיד עבור אדם אחר, כנגמר מילוי התפקיד, אותו אדם צריך לעזוב בשקט. כך אני רוצה שאבי יעזוב אותי. כי אני כועסת, חימתי בוערת. כלהבה.
ירדתי לחדרה של מאיה, היא הייתה שם. התפלאתי שהיא לא ישנה... היא רק ישבה וקראה ספר.
על סקס, נו מה?!
התיישבתי לידה בשקט.
מאיה:" נו קרצייה, צאי".
אני:" איך קוראים לספר?".
מאיה:"זה לא בשבילך!" "אח"כ אמא אומרת שאני מקלקלת אותך".
אני:" וממתי אכפת לך מה אמא אומרת?"
מאיה: "תתפלאי" היא צחקה. ומייד הרצינה.
אני:" מממאאייה". אמרתי ברצינות.
מאיה:" נו דברי כבר, מה את מגמגמת??".
אני:" אני יודעת שאת צורכת סמים"?
מאיה שתקה.
אני:" את לא אומרת משהו??"
מאיה:" נו, מה את רוצה, שאני אגיד לך אם זה נכון? כן זה נכון!".
אני:" אבל...ל-מ-ה?" הבטתי בה כלא מאמינה.
מאיה:" זה קורה, יש דברים שלא שואלים, דניאלה."" זה יכול לקרות לכל אחד".
אני:" לא למי שמספיק מוסרי לומר "לא" ".
מאיה:" צאי מההתפלספות שלך".
אני:" את מכורה?"
מאיה:" אני לא חושבת.
אני:" מה זאת אומרת?".
מאיה:" רדי ממני, את אמא שלי?". "אמא גם חשבה שאני בהיריון". היא צחקה.
מאיה אמרה פתאום בשקט, ובקול חולני קמעה :"אמאא, אמא, סיפרה לך ש------------------?".
אני צרחתי:" אוי לא!!!!!!!!!! אוי לא מאיה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
שמה המשך?
היא שכבה אם בנים בשביל כסף?
השמךךךךךךךךךךךךךךךךךך ודחוף
וואי איזה כישרוןןןןןןןןן מנגו! 😉
חחחחח המשךךךךך!!
אוהבת אותך!!
איזה המשך יפה שתיכן פשוט מוכשרות וברמה!
תמשיכי ומהר לוב יו 😍 😍
יאאאא מה היא אמרה לה?!
המשךךךךךךךךך!!!!!!!
תודה רבה לכולכן!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אוהבת אתכן!!!
:]
אני אשתדל לשים המשך היום, ואם לא- מחר.
חכו בסבלנות... יהיה מעניין!
