-"גן עדן כה קטן וכולו גהנום"-סיפור חדש:)

רעותה יש גבול עד כמה אפשר לחכות

אני מתה פה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

QUOTE (shidosha @ 11/06/2005) רעותה יש גבול עד כמה אפשר לחכות

אני מתה פה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
!!!!!

ננננווווווווווווו מתי יהיה המשך????
אנימ מבינה שיש לך לחץ עם הבגרויות
אבל בכל זאת אין לך כמה דקות לכתוב עוד פרק?!?!?!?!?!?!?!
איזה הגזמההההההההההההה פראיתתתת

בנות!!!!!!!

אני מבינה את כל העצבנות שלכם ואני כ"כ מצטערת!.... 😢

עכשיו עכשיו אני כותבת לכן הממממששךך ארוווךךך...כפיצוי על כל הזמן שלא כתבתי, מקווה שתסלחו 😁

אוהבתת המוןןןןן-רעותתתיקס 😊

ישששש
את שמה המשכוןןןןןן 😊

אוהבתותךךך
ואני לא כועסת עליךך..😊
מבינה תמצב שלך..למרות שאני רק בת 13 וחציי...........
בטח זה גהנוםםם הבגרויות האלה..!!

מואהה
בתאלוששש 😊

"שבי חמודה, קבעת איתי פגישה?", "לא", "אוקיי, הגעת בזמן טוב,
אין לי אף תלמיד עכשיו", התיישבתי על הכסא, "רוני נכון?", "לא..לירון", "אה לירון..אני תמיד מתבלבלת
בינך לבין רוני מכיתה יב"5, אתן נורא דומות, יפיפיות", חייכתי. "לא אמור להיות לכם מבחן שכבתי
במתמטיקה?", היא שאלה. "כן..אמור..אבל לא ניגשתי", "ולמה?", "ת'אמת שיש למה..אבל ציפי לא
הקשיבה לי בכלל", הדמעות החלו לשטוף את פניי, "דיי מתוקה, מבחן אחד זה באמת לא נורא, אם המבחן
זה הבעיה, אני אטפל בזה, אוקיי?", הנהנתי עם הראש. "עכשיו ספרי לי מה יושב לך בלב?", "אוקיי..
זה ישמע קצת סתמי..אז ככה.."
[B] "היה לי חבר שנה, שמאוד אהבתי אותו, ואני עדיין אוהבת ויום אחד לפני מעט מאוז זמן..הוא נפרד
ממני", ניסיתי לעצור את הדמעות שאיימו לצאת מעייני, רינה רק הביטה בי ולא אמרה מילה, הרמתי את
מבטי אלייה והיא הורתה לי להמשיך, "אני מרגישה ממש רע, אני בקושי אוכלת, כל הזמן בוכה, יש לי מן
מועקה כזאת כל הזמן..ואני פשוט..", הקול שלי התחיל לרעוד, "דיי דיי..", היא עצרה אותי, "קודם כל, זכותך
המלאה לפרוק, לבכות, להרגיש רע, זה טבעי לגמריי לירון, אני לא רואה בכך שום דבר חריג..", "אני יודעת,"
עצרתי אותה והמשכתי להגיד, "אבל אני לא מסוגלת להמשיך הלאה, אני תקועה בזה, אין רגע שאני לא
חושבת עליו ואני רוצה שנחזור להיות חברים, ואני חיה במן אשליה כזאתי שנחזור להיות חברים..",
"אני מבינה את זה", רינה אמרה, והמשיכה, "אבל מתוקה, את צעירה, ויהיו לך עוד הרבה אהבות, והרבה
יחזרו אחרייך...", היא אחזה בידי שהיתה מונחת על השולחן. "בקשר למבחן הזה במתמטיקה, אל תדאגי,
אני אדבר עם המורה שלך ויהיה בסדר. אני שמחה קודם כל שפנית אליי ושאת משתפת את הכאב שלך...
וכל פעם שאת מרגישה מחנק וצורך לפרוק, את מוזמנת לחדרי, גם אם זה כרוך לצאת באמצע השיעור, יש
לך אישור ממני, לעת עתה..ואני אדבר על כך עם המחנכת שלך...", היא חייכה אליי, מחקתי את הדמעות,
היא הביטה על צג המחשב ואמרה, "הנה, אני מסתכלת על הציונים שלך מכיתה י"א, טובים מאווד..את
ילדה נבונה וזאת תקופה לא טובה וגם היא תעבור, את תראי...וכמה שקשה להגיד וכמה שזה נשמע לא נכון
להגיד את זה כעת, אבל הזמן עושה את שלו, ואת נמצאת בשנה מאוד חשובה- י"ב, וצריך לתת את הפוש
האחרון על מנת להוציא בגרות טובה ואני בטוחה שאת מסוגלת לזה ושוב בן לא יהרוס לך את זה, ברור?",
היא אמרה זאת בחיוך, "כן", הנהנתי. "מה שאני מציעה לך, לירוני, זה לא לדבר איתו, כל האיי קיו, או
איך שלא קוראים לזה", צחקקתי, "איי סי קיו", "כן..כל ההתכתבות הזאת באינטרנט שמפתה, אל תעני לו,
אל תדברי איתו..", "זה קשה", הוספתי, הרגשתי שאני מדברת עם חברה טובה, היא מדברת בגובה העיניים,
נותנת הרגשה נעימה ובטוחה, מה שטוב שבניגוד לחברה היא אובייקטיבית ואין לה דעות קדומות על שום
דבר. יצאתי מחדרה של רינה, וזו קבעה לי פגישה למחר לאותה שעה בדיוק. הרגשתי טוב והרגשתי מחוזקת
כאשר יצאתי מדלתה של רינה. ראיתי שברחבה, יצאו הרבה ילדים מהמבחן, אני הייתי מחוייכת, סוף סוף
אני מחייכת, דנה באה לעברי, עם פרצוף נפול, "מה קרה?", שאלתי, "סתם..הלך לי חרא במבחן", "באמת?
מה היה קשה?", "כן..היא נתנה לנו תרגילים שלמדנו רק לפני שבוע בכיתה, אוףף", היא הייתה עצבנית,
ובכלל לא שמה לב שאני סוף כל סוף מחייכת ולא שואלת איפה הייתי בזמן המבחן, לא אמרתי לה כלום על אותה
פגישה עם רינה. נכנסתי לשאר השיעורים שהיו באותו יום. חזרנו אני ודנה באוטובוס חזרה הביתה.
ירדתי בתחנה של הבית שלי, ועברתי ליד הבניין של דניאל (הבניין של אמא שלו), עצרתי לרגע, חייכתי
לעצמי. והתלבטתי אם לעלות לדירה, על מנת לראות שהכל הסתדר, היססתי מעט ולבסוף החלטתי לא לעלות,
לא רציתי לדחוף את האף שלי יותר מדיי. פסעתי כמה צעדים לכיוון ביתי והנה אני שומעת צעקה, "לירווווןן",
הסתובבתי וראיתי את דניאל עם אחיו הקטן, התקרבתי אליו, "מה נשמע?", "בסדר גמור", הוא חייך,
ראיתי שהוא מחזיק שקית עם מצרכים. "מה שלומך?", הוא שאל אותי, "בסדר", "שמעתי שלא עשית את
המבחן", "כן..לא ידעתי על עליו..", "אה", "איך היה לך המבחן", "דווקא בסדר", "יופי אני שמחה",
חייכתי, הוא חייך חזרה, "אז זהו..זה סופי? אתה חוזר הביתה?", הוא הביט על אחיו ואז עליי ואמר, "כן",
ההורים שלי עכשיו נפגשים בבית קפה, לדבר, ואני שומר על אחי, רוצה לעלות?", "לא..פעם אחרת..אני
צריכה ללכת הביתה", הרגשתי שאני צריכה להיות קצת עם עצמי ולחשוב על כל השיחה וההתפרקות אצל
רינה היועצת. הגעתי הביתה והיה לי ת'אמת תאבון, אכלתי ארוחת צהרים, עליתי למעלה לחדרי ושמתי לב
שהשארתי את האיי סי קיו פתוח, הצצתי לראות מי שלח לי הודעה והנה ראיתי, שאיתי שלח לי, "מה קורה?"
"את פה?", "מה את מסננת אותי?", הלב שלי דפק, שוב הרגשתי איך הדמעות חונקות אותי, הרגשתי שאני
עומדת להשבר וששום דבר מהשיחה של רינה לא עזר. רציתי למחוק אותו מהרשימה, אך לא הייתי מסוגלת.

שוב התבלבלת בין איתי לגיאאא 😊


סוף סוף המשך! הגיע הזמן! 😊

סוף סוף המשךךך!!!!!1 ישששששששש

סיפור מושלםםם..

המשך דחוףףףףףף!!!


מווואאה שלי!

חחח יש לי שאלה...
אמרת שחלק גדול מהסיפור שלך מהחיים האמיתים..אז לבחור האמיתי קראו איתי?? 😊
אגבב וזה מהמםםםם!! וסוף סוף כתבת!! אל תעלמי ככה!

חח... אין לי מושג למה אני מתבלבלת בין איתי לגיא, ות'אמת אין מישהו קרוב אליי שקוראים לו איתי 😊

המשךךךךךךךך

מקסייייייייייייייים

המשךךךך

מצחיקולה.... (שאת מתבלבלת)

המשך יפיפייה כמו תמיד..............!!!!



😊 😊

shidosha- מתווווווווווקהההה
סורי על העיכוב עם הפרק, אני יודעת שאת בצבא 😯

חחחח איזה חמודה את!!!!!

את באמת מתחשבת בי 😊 😊

מתוקה שכמותך...!!!

לא נורא ככה או ככה זה שבוע קצר..
מחר אני חוזרת ובחמישי אני כבר בבית....

אז אני נותנת לך עד אז.... חחחח סתם..!!!!!!!

😊 😊 😊