כשהעצב עולה,
נזכרת אני ביימי הילדות שלי...
בימים שבהם לא ידעתי על הדברים הרעים שמחכים לי בהמשך...
כולם/ן תמכו בי וחיזקו אותי,
אף אחד/ת לא אמר לי מה מצפה לי בהמשך...
לא אמרו לי שמאהבה אני אשבר...
לא אמרו לי שאנשים אני אאבד...
מקינאה כאב ואכזבה..
לא אמרו לי שיש דבר כזה שנקרא פרידה..
אמרו לי שהחיים רק יחייכו עלי..
שאני לא אאבד ת'חברה הכי טובה שלי בשל קינאה,
שאנשים לא יתקעו לי סכינים בגב...
איך הם יכלו לדעת זאת?!,
שזה יהיה גורלי?!,
לאבד אנשים אחד אחריי השני...
בלי לדעת ולהבין מה קורה בכלל...
איך הם יכלו לדעת זאת כשנולדתי...
הריי דברים כאלו קוראים רק בשביל ללמד אותנו שלא כול מה שאנחנו רוצים אנחנו מקבלים,
שזה מכשולים ש-ה' שם לנו בשביל שנלמד מהם,
ונתפתח נפשית,
בשביל שנדע מי הם החברים/ות האמיתיים שלנו ומי הם האוייבים שלנו...
בשביל שנוכל להבדיל בין הטוב לרע...
מקווה אני שמכשולים לא יהיו לי עוד בחיים...
כי עברתי מספיק,
כאב, סבל וצער...
כי כמעת ולא טעמתי מהאושר,
עד שניכנס לחיי מישהו אשר הראה לי שיש גם צד חיובי בחיים,
ושלמרות הכול אסור לאבד ת'תקווה לחיים יותר טובים...
מישהו אשר האיר לי ת'חיים,
מישהו אשר אוהב אותי באותה מידה שאני אוהבת אותו,
ואפילו יותר!!!
********************************************************************
כמו שכתבתי כבר אתם/ן לא חייבים להגיב כי סתם שפכתי ת'לב...
אהוב יקר חיים שלי אני אוהבת אותךךךךךךךך!!!!!!!,
מתה על כולכם/ן,
הרבה נשיקות,
מוווווואההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!





