יש שתיקה בריאה: שקט כדי להירגע, לחשוב, לא להגיד משהו שנצטער עליו. ויש שתיקה פוגענית: שתיקה שמטרתה להעניש. זו שתיקה שמשאירה את הצד השני לבד, מבולבל, מתכווץ, רודף אחרי פירורים של יחס.
השתיקה העונשית מסוכנת כי היא לא נראית כמו אלימות, אבל היא פוגעת באותו מקום: ביטחון רגשי.
איך מזהים שתיקה עונשית?
אין מסגרת זמן, אין "נחזור לדבר"
יש התעלמות אקטיבית: לא עונים, לא מסתכלים, לא מגיבים
הצד השני מרגיש שהוא חייב להתחנן כדי לקבל יחס
השתיקה מגיעה יחד עם תחושת כוח: "שיילמד"
למה אנשים עושים את זה?
לפעמים כי ככה למדו בבית. לפעמים כי אין להם כלים להחזיק קונפליקט. לפעמים כי הם רוצים שליטה. לא תמיד זה "רוע", אבל זה עדיין פוגע.
מה עושים אם בן הזוג נכנס לשתיקה?
להפריד בין הפסקה בריאה לבין ענישה
תשאל/י ברור:
"אתה צריך זמן להירגע או שאתה לא מדבר איתי כדי להעניש?"
להציע מסגרת זמן וחזרה
"אם אתה צריך, קח שעה. אבל חשוב לי שנחזור לדבר היום בשעה X."
להציב גבול בלי אולטימטום
"אני מכבד/ת צורך בשקט, אבל התעלמות ממני לא מקובלת עלי. אם אתה לא מסוגל לדבר עכשיו, תגיד מתי כן."
לא לרדוף בלי סוף
רדיפה מזינה את הדינמיקה. אתה נהיה המבקש, והוא נהיה השופט.
תבחר מסר אחד ברור, ואז תעצור.
ומה אם אני זה ששותק?
אז יש פה הזדמנות. במקום שתיקה עונשית, תלמד "פסק זמן מכבד":
"אני מוצף/ת. אני צריך/ה 40 דקות שקט. אני חוזר/ת לדבר בשעה X. אני אוהב/ת אותך, זה לא עונש."
זה שינוי קטן בניסוח, שינוי ענק בהרגשה.
שתיקה יכולה להיות כלי להרגעה, אבל כשמשתמשים בה כדי לפגוע, היא שוחקת אמון מהר מאוד. זוגיות לא יכולה לנשום כשאחד מבני הזוג צריך לנחש אם הוא עדיין בפנים.
