יש אנשים שמתווכחים על בעיה. ויש אנשים שמאיימים על הקשר.
במקום לדבר על מה שכואב: "אז אולי ניפרד." "אם זה ככה, אני הולך." "טוב, תמצאי מישהו אחר."
וכשזה נאמר פעם אחת בזמן סערה, זה עדיין יכול להיות רגע לא מוצלח. אבל כשזה הופך לדפוס, זה כבר לא משפט. זה כלי.
כי איום בפרידה עושה דבר אחד: הוא מעביר אותך מהמצב שבו יש לך קול, למצב שבו את/ה מפחד/ת לאבד. וכשאת מפחדת, את מתיישרת.
איום מול גבול אמיתי
גבול אמיתי: "אם תהיה עוד פעם אלימות/השפלה/בגידה - אני מסיים/ת את הקשר." זה ספציפי, ברור, ונאמר מתוך ערכים.
איום ככלי: "טוב אז ניפרד." זה נאמר באמצע ריב כדי להפחיד, לא כדי להציב ערך.
הבדל פשוט: גבול אמיתי בא עם שינוי ובנייה. איום ככלי בא עם לחץ וכניעה.
12 סימנים שזה דפוס שליטה
- האיום מופיע כמעט בכל קונפליקט
- הוא נזרק ואז "סתם הייתי עצבני"
- אין אחריות על זה שנאמר
- זה קורה בדיוק כשאת/ה מציב/ה גבול
- הוא משתמש בזה כדי לסגור שיחה
- הוא יודע שאת/ה מפחד/ת להישאר לבד
- הוא מפעיל אשמה אחר כך: "תראי מה גרמת לי להגיד"
- הוא חוזר בו רק אחרי שאת/ה נשבר/ת
- האיום לא מוביל לתיקון, רק לשקט זמני
- את/ה מתחיל/ה ללכת על ביצים כדי לא "להדליק"
- הוא מגביר את זה אם את/ה מנסה להיות עצמאי/ת
- אחרי האיום את/ה מרגיש/ה קטן/ה יותר
איך להגיב בלי להתחנן (תגובות להעתקה)
- "אני לא מנהל/ת שיחה תחת איום. אם אתה רוצה לסיים, תגיד ברור. אם אתה רוצה לדבר, בוא נדבר."
- "איומים סוגרים לי שיחה. נעצור עכשיו ונחזור כשאפשר לדבר בלי איום."
- "אתה בוחר במילים שלך. אל תשים את זה עלי."
- "אתה באמת רוצה להיפרד? כן או לא."
- "אם איומים הם הדרך שלך לפתור קונפליקט, זה לא קשר שמתאים לי."
גבולות שעובדים
גבול 1: אין איומים
"אם נאמר 'ניפרד' כדי להפחיד, אני מסיים/ת את השיחה."
גבול 2: או שיחה או החלטה
"אם אתה רוצה לסיים - זו החלטה. אם לא - לא משתמשים בזה כנשק."
שאלות נפוצות
מה אם הוא באמת מתכוון?
אז צריך להתייחס לזה ברצינות ולבקש בהירות. קשר לא אמור להיות תלוי באיומים.
אפשר לתקן דפוס כזה?
רק אם הצד השני מוכן להפסיק להשתמש בפרידה כנשק וללמוד לדבר על צרכים.
