אהבה ותאווה

תאווה ואהבה

מספרת לנו התורה על אהבת אמנון ותמר וממנה נלמד מה היא אהבה אמיתית :
לאבשלום בן דוד המלך היתה אחות יפה ושמה תמר .
שניהם נולדו לדוד מאשתו מעכה .
ולדוד בן אחר מאשתו אחינועם היזרעלית ושמו אמנון .
אמנון היה בצער גדול מאהבתו את תמר אחותו - צער שבא עקב זה שאהבתו לא התממשה ולא יצא ממנה שום פעולה של חיבור והתקרבות גופנית .
לאמנון היה רע (חבר) חכם ושמו יונדב .
כשראה יונדב את אמנון במצבו הקשה שאל אותו את הסיבה , סיפר לו אמנון שהוא אוהב את תמר ואינו יודע איך לממש את אהבתו .
אמר לו יונדב , עשה עצמך חולה , וכשיבוא אביך המלך לבקר אותך תאמר לו שיצווה על תמר לבוא ולטפל בך להכין לך אוכל וכ'ו .
ובאמת כך בדיוק קרה , דוד שלח אותה לטפל באחיה . תמר באה אליו כמצוות דוד המלך וטיפלה בו , והוא החזיק בה נגד רצונה עינה אותה ומילה בה את תאוותו .
ואחרי המעשה מספרת התורה : " וישנאיה אמנון שינאה גדולה מאד , כי גדולה השינאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה , ויאמר לה :קומי לכי !..
ויקרא את נערו משרתו ויאמר : שלחו את זאת מעלי החוצה ונעול הדלת אחריה ". ואחר כך השתלשל מזה שאבשלום רצח את אמנון וכ'ו .
מסיפור זה אנו למדים על שני סוגי אהבה , ואומרת התורה : " כל אהבה שהיא תלויה בדבר , בטל הדבר - בטלה האהבה . ושאינה תלויה בדבר , אינה בטלה לעולם ,
איזו היא אהבה התלויה בדבר , זו אהבת אמנון ותמר , ושאינה תלויה בדבר זו אהבת דוד ויהונתן " של אהבתם זו אומרת התורה :"...ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד ויאהבהו יהונתן כנפשו "
מסיפור האהבה של אמנון לתמר אני רואים שלאמנון היתה אהבה שנוצרה על ידי דבר חיצוני שהיא 'מורכב' על תמר , כלומר האהבה שלו היתה ליופי שלה ,כמו שעושר אינו מהות האדם אלא דבר
השייך לו ה'מורכב' עליו ואינו הוא עצמו . היופי של תמר הוא ה'מתווך' בין אמנון לתמר , וה'מתווך' הזה הוא שגרם לאהבה לצאת לפועל, וזה מה שניקרא אהבה התלויה בדבר ,
בדבר ה'מתווך' ביניהם , ולמתווך הזה - ליופי שלה , לגוף שלה , אליו הוא רצה להתחבר .
אהבה ישירה לנפש ללא שום דבר חיצוני המתווך ביניכם - היא הניקראת אהבה אמיתית שאינה תלויה בדבר .
ולכאורה לא מובן איך שהתורה מכנה את התאווה של אמנון בשם אהבה , אך לפי דברינו זה מובן , כי בעצם זו היתה כן אהבה , רק שזו היתה אהבה ליופי שלה כאמור , וזה הניקרא אהבה התלויה בדבר .
מזה שהתורה מכנה את התאווה בשם אהבה , נוכל ללמוד את ההולך במעמקי נפש האדם והוא שתאווה ואהבה הן בעצם דבר אחד והם באות משורש אחד .
אהבה אמיתית היא תאוות הנפש להתחבר ולהתדבק למהות של השני ללא שום דבר המתווך כגון יופי , כסף או איזשהי הנאה שאני יכול לקבל מהנאהב ,
ואילו תאווה היא אהבת האמצעי , ה'מורכב, המתווך , שאליו אני חפץ להתחבר ולהתדבק .
לכן אומרת התורה שאהבה כזאת תתבטל יום אחד ,
כי היא תלויה בדבר חיצוני , בדבר שהוא רק 'מורכב' על האדם ואינו חלק ממהותו . ולדבר מורכב יש סיכוי גדול להתבטל או להשתנות יום אחד .
למשל , אהבה התלויה ביופי של השני , זו תתבטל כאשר השנים יתנו את אותותיהם ביופי הזה ויקלקלו אותו , או שהערך של היופי הזה יפול בעיני האוהב מפני ההרגל הבא עם הזמן .
לעומת זאת אהבה שאינה תלויה בדבר חיצוני המורכב על האדם , אינה בטילה עולמית כי הנפש , הרוח והנשמה הם מהות האדם , עצם הקיים לעד ואינם יכולים לאבד את צורתם ומשמעותם
בגלל איזה 'גל' שעלול לשטוף אותם אי פעם .