ההזדמנות שככה חמקה לי כשהוא מת חלק ב' ואחרון

העפתי את התיק מעליי,והתיישבתי על הרצפה,באמצע העולם,

העיניים שלי היו פקוחות אבל מי שהסתכל עליי חשב שאני רדומה

העיניים שלי בהו רחוק,רחוק,הרמתי את מבטי לשמיים,וביקשתי משהו

סובבתי את הראש,כנראה שלא כל כך עיקלתי מה קורה פה.

חבריו של עמית באו והתגודדות סביבי,קמתי אלייהם,ומאז הדברים היחידים שזכרתי היו
שהשמיעה שלי התעוותה,שראיתי בעיניים שלי שחור,שנפלתי,

ושהמון ראשים בעליי פנים מודאגות עקבו אחריי כל תנועה שלי.

שכבתי על הרצפה,עד שהגיעו עם מים,הביאו אותי למצב של חצי ישיבה

ונתנו לי לשתות.

כשחזרתי הבייתה,פתחתי את המגירה,ומצאתי שיר שעמית כתב לי פעם.

ואז נפרץ כל סכר הדמעות,המחנק בגרון ירד,והגשם שזלג מתוך עיניי הציף אאת כל פניי.

איך נותרתי ככה לבד?! איך יכולת לתת לי להישאר פה בלעדייך? האשמתי את עמית
בתוכי,בלי קול.

נשכבתי על המיטה,ובאורח פלא נרדמתי.בבוקר התעוררתי מחלום מוזר

עמית היה בחלום והוא אמר לי כמה דברים באמת מוזרים:"אני כמו הרוח,את לא תראי אותי
יותר,אבל תרגישי אותי מלטף את פנייך-אולי אני לא איתך פיזית,אבל תמיד אשאר איתך
בנשמה".

כשנזכרתי בחלום פרצתי שוב בבכי,שבועות לא הראיתי את פניי בבית הספר,הוריי חשבו
שצריך לקחת אותי לפסיכולוג,אבל הפעם רציתי לעבור את זה לבד.

החלטתי שאני חזקה,גיבורה אמיתית,כל ערב דיברתי עם עמית במחשבה,סיפרתי לו על חיי
היומיום שלי,ודמיינתי שהוא מספר לי על שלו.

פעם הוא סיפר לי על גן עדן,שטוב לו שם ושמחתי בשבילו.

כשהיה לי עצוב הייתי נזכרת בו-בריח שלו,בפנים שלו,בעיניים שלו,בחיוך שלו,בשפתיים
שלו,בידיים שלפעמים חיבקו אותי.

כשמשהו טוב היה קורה לי הייתי רצה לחדר שלי מסתגרת ומדברת איתו,מספרת לו,משתפת
אותו,למדתי להעריך אותו,למדתי להבין שאם אני רוצה הוא יהיה תמיד איתי,כמה שזה נשמע
שטחי וחסר טעם,רק ככה התגברתי על הכאב הזה בלב,על הריקנות,על הרגשת החנק,כי את עמית
בחיים אני לא יסיר מליבי..בחיים...!