*+~ההזדמנות שככה חמקה כשהוא מת למה אלוהים למה?? חלק א'

זה הסיפור הלא אמיתי הכי עצוב שתקראו פה...אבל דברים כאלה בהחלט קורים.

"באותו בוקר נהדר בחודש השני לתחילת שנת הלימודים,קמתי התקלחתי,וידעתי שהיום הולך
להיות יום מיוחד,הייתי מאוהבת,עד הגג,במישהו משכבה אחרת,שנה מעליי,היינו
ידידים,היינו יחד הרבה.

אהבתי אותו יותר משאהבתי את עצמי,ליבי התמלא בכל כך הרבה אהבה,וראש בכל כך הרבה
מחשבות.

הגעתי לבית הספר,ועמית(זה שאהבתי) אמר לי שקרה לו משהו רציני ושהוא צריך לדבר
איתי,ישבנו מתחת לעץ האלון בבית הספר שלי מול המגרש,

והוא התחיל לדבר,"שמעי,איילת אני מאוהב בך".אני הסמקתי עד כלות נשמתי,הלב שלי דפק
בחוזקה,הנשימה הפכה מהירה וקצובה,הייתי בעננים.

אני רוצה שנהיה חברים,הוא אמר.אני לא יודעת,עניתי אני,תחשבי מתוקה תחשבי תודיעי לי
כשאני יחזור מאילת,מחר אני נוסע ואני יחזור בעוד שלושה ימים.בסדר עניתי.

הסיבה היחידה שלא אמרתי לו ישר שאני מסכימה הייתה בגלל חברה שלי,שאמרה לי להיזהר
ממנו בגלל שהוא פוגע,אז נזהרתי וחשבתי על זה עוד קצת,לא רציתי לתת לו לחכות הרבה
זמן כי זה לא נעים.

באותו יום הוא טס לאילת,בהסעה חזרה חברה שלי אמרה לי שהיא סתם צחקה איתי בקטע שעמית
פוגע.אני רתחתי,ברור שהוא נעלב ממני שאמרתי שאני צריכה לחשוב על זה.ולא הייתי צריכה
על ההתחלה להעליב אותו.

התקשרתי אליו עוד באותו היום בערב,הוא היה כבר במלון,אני חוזר עוד יומיים הוא אמר
לי,תחכי לי,הוא ביקש,בטח עניתי אני.

יומיים אח"כ באותו הלילה לפני אותו היום שהוא היה צריך לחזור אני לא נרדמתי,הייתה
לי תחושה רעה,וכשיש לי תחושה רעה אני לא נרדמת,בדרך כלל אחר כך תמיד קורה משהו לא
טוב.

שכנעתי את עצמי שעכשיו הכול טוב וניסיתי להירדם,אבל הפעם זה היה חזק ממני.

באותו יום הגעתי לבית הספר,עברתי את השער,נכנסתי לבניין,ולפתע ראיתי שולחן שעמד על
הקיר ועליו הייתה תמונה גדולה של עמית,נשמתי נעתקה.

התקרבתי לשולחן בצעדים מהירים,זרקתי את התיק מעליי לרצפה,מתחת לתמונה הייתה כותרת
אחת:"עמית דגן,ז"ל,נהרג מתאונת דרכים ביום שלישי בערב".היום יום רביעי מלמלתי
לעצמי,מה קורה פה לעזאזל?!.

המון תלמידים התקבצו סביב השולחן הגדול עם הנרות ובכו.

תמול בערב עמית שלח לי הודעה לפלאפון שהוא אוהב אותי.אז איך יכול להיות שהוא כבר לא
איתי??????????

דמעות החלו לזלוג מעיניי עוד לפניי שהבנתי משהו.

מה קורה פה???שאלתי את דנה חברתי.

"איילת מאמי,אתמול בערב עמית נפטר מתאונת דרכים בדרך חזרה מאילת".

היא אמרה בקול מרוסק ושבור.

לא,זה לאא נכון צעקתי! זה לא יכול להיות! אתם עובדים עליי!

"הלוואי שהיינו עובדים עלייך".אמרה דנה בקול ממש בוכה.

זרם התלמידים גבר וכולם הגיעו לשולחן ההוא,הדליקו נר נשמה והתיישבו להביט בתמונות
שלו,של זה שאהבתי,של עמית,שכבר לא איתי...."

חלק ב' ואחרון בקרוב.