הישרדות- לקרוא ולדעת (לכל המיואשים)

"תגידי למה את לא שמה אודם, לכבודי כמו מקודם..." אבל כלום לא נאמר, הפגשנו את
ההורים שלנו, שגרו בבית אחד ושמנו להם ברקע את מילות השיר, בייחוד כדי שאמא תבין
שמשהו השתנה אצלה, כן אצלה, לא אצל אבא שלי.

שמונה ילדים קטנים, שחיו תמיד במשפחה מאושרת ומאוחדת, פתאום מבחינים ביום בהיר אחד
ללא שום התראה, שההורים לא מדברים, אבא ואמא שכל העיר קנאה בזוגיות שלהם, אבא ואמא
שהיו יושבים מול הטלוויזיה מחובקים, כעת הם מנוכרים אחד לשני.

לפעמים הייתי רואה את אבי, איש יקר, יושב לבד ובוהה בקיר, מנסה כנראה להבין איפה
הוא טעה, אבל הוא לא.

עכשיו כשאני מסתכלת עשר שנים אחורה, כשהייתי בת חמש עשרה, אני מבינה שהוא לא טעה
בכלום, הוא פשוט אהב יותר מדי ונפל.

הוא קיווה לחיות יחדיו בטוב וברע, אך מסתבר שכשרע, פתאום מתרחקים,במקום לתמוך
ולהמשיך יחדיו, להתגבר על הקשיים.

תמיד היה בבית מכל טוב, ההורים שלי היו "הזוג" של העיר, כל ארוע, כל מסיבה, הם
המוזמנים הראשונים, כל תרומה שהיה צריך היו פונים לאבי, והוא היה נענה בשמחה וברצון
לכל הבקשות.

עד שנפלה הפצצה, והעסק שלנו קרס, ולא באשמתם, ימים קשים התחילו.

ערב פסח,אין לנו מה לאכול בבית, ואחותי הקטנה אומרת לו:" אבא, לא נורא אם נאכל קצת
לכם עם מרגרינה, בסוף יהיה טוב" ילדה בת חמש, כל כך מבינה.

ואבא שומע, וגמעות חונקות את גרונו, אך הוא לא יראה לה שהוא נשבר, הוא צריך את הכוח
להמשיך, לדאוג לילדים, להראות לנו שלא משנה מה, צריך להיות חזקים, לדעת להתמודד עם
כל דבר בחיים, וכן, להמשיך לצחוק ולחייך למרות שקשה וכואב, החיים זה גלגל, פעם אתה
למעלה, פעם למטהאסור להתייאש.

כל האופטימיות הזאת? מאיפה הוא שואב אותה? האם זה מכח האמונה שלו?

אדם שרוב ימייו סבל, עדיין מחכה ומצפה להגיע לנחלה שלו, לשקט הנפשי, והוא לא מתייאש
ומזכיר לנו יום אחר יום את התקווה שבחיים, את האושר והאהבה, אדם גדול, את זה כולם
אומרים, נשמה גדולה, מלא חכמה, אך יחד עם זאת תמים ונאיבי, אדם שלא יוכל להגיד לך
לא, על כל דבר שתבקש, גם אם לא יהיה לו.

ואנחנו הבנות שלו, מעריצות אותו כדבר היקר ביותר שיש לנו על פני האדמה...