התיכוניסטים- פרק 1

"נו עידו! תזדרז! אנחנו נאחר בגללך!" זירזה אותו אחותו, עדי.

"יו איזה נודניקית! אני אלך לבית הספר מתי שבא לי."

"אוף." רטנה. היא שוב ליטפה את שערה החום ביאוש, וניסתה לפרק את קשריו, ללא הצלחה.
עידו עמד מול המראה, ושם ג'ל על שערו הבלונדיני.

הוא שלח לעבר המראה מבט חושני ומפתה, חשק שפתיו, וליטף את שערו שוב.

"נו עידו! אני הולכת בלעדיך!"

אין תגובה מצד עידו. הוא יעשה הכל בשביל להשיג את מור.

בעיניו הייתה כל כך יפה, ולא רק בעיניו. עיניה ירוקות, עורה שזוף ואקזוטי ושערה
חום. פעם הייתה מלכת הכתה, אבל נעה תפסה את מקומה.

"טוב! אני הולכת בלעדיך! בי!" עדי טרקה את דלת הבית, ועידו לוחש למראה:

"הכל אני אעשה, הכל, בשביל להשיג אותך מור..."

_

נעה חיבקה את כלבתה חיבוק אחרון ואוהב, טוב... לא אחרון.

היא עמדה לסגור את הדלת, אך כשראתה את מבטה העצוב וכבר המתגעגע שהכלבה שלה תלתה בה,
שוב נכנסה לחבק אותה חיבוק אחרון. אבל עכשיו באמת אחרון! "ביי סקאי... אל תדאגי...
אני אחזור באחד וחצי."

עכשיו יצאה מביתה, וצעדה לכיוון בית ספרה, כולה מרוגשת. לפגוש שוב את כל החברים.
כבר היא חושבת על חברים, והנה עדי מופיעה.

"עדי!" רצה אליה.

"נעה!" קראה עדי בשמחה, ושתיהן התחבקו.

"איפה עידו?" שאלה נעה. בסתר ליבה הייתה מאוהבת בו, אבל אף אחד לא ידע.

"הוא התעכב בבית, אז החלטתי ללכת בלעדיו." עדי שיחקה בשערותיה ביאוש, מצפה לנס,
שהשיער שלה ישתפר.

ועודן מחליפות חוויות מהחופש, מגיעה ניקול, ושלושתן מתחבקות חיבוק גדול.

"וואו ניקול! תתחדשי על התספורת!" קראו עדי ונעה. "היא ממש יפה!"

"תודה." חייכה. "ותראו איזה ג'ינס יפה קניתי, וגם החולצה חדשה, רק המגפיים לא. אבל
הם היו עלי קטנים בשנה שעברה, אבל עכשיו הם טובים עלי."

"תתחדשי. תתחדשי. תתחדשי. חצי תתחדשי..." חייכה נעה, ושלושתן צחקו.

"ופגשתי בנים מה זה יפים אל תשאלו. חתיכים ממש. היה איזה אחד ש..."

ככה מספרת ניקול על הבן 'החתיך והמעלף' שפגשה, ומור באה ומקלקלת את האווירה החמימה
בין שלושת הבנות. מתחבקת עם ניקול, אומרת 'היי' מזלזל לנעה ועדי, ולוקחת את ניקול
לעצמה.

וניקול, בקושי אומרת 'להת' לחברותיה, ומצטרפת למור.

"זה נורא איך שהיא שפוטה שלה." קינטרה עדי, ושבה לשחק בשערותיה.

נעה נאנחה אנחה ממושכת, והשתיים הלכו בשתיקה.

מור וניקול הלכו שתיהן לבית הספר, מדלגות עליזות וחולקות חוויות, בעיקר על בנים
ובגדים. "אהובתי!" רן רץ אל מור, ונישק אותה נשיקה צרפתית, אך מור דחפה אותו ואמרה
בזלזול: "היי גם לך. בואי ניקול." ושתיהן נכנסו לבית הספר.

רן היה עצוב ומאוכזב, עד שראה את נעה.

"רן!!!" נעה רצה אליו.

"נעה!!!" קרא רן, ושניהם התחבקו חיבוק ממושך.

עדי עמדה בצד, נבוכה. תמיד קינאה בנעה שהיא חברתה הטובה של הבנים, ושהיא מתחבקת
איתם בכזה חום. היא לא הייתה קרובה לזה אפילו.

רן הפליט 'היי' מהיר לעבר עדי והמשיך לדבר עם נעה, אך לפני שהספיקו לדבר הרבה שחר
הגיע, והוא ונעה התחבקו בחום.

"מה שלומך?" שאל אותה שחר בחיוך, ועיניו הירוקות נצצו משימחה ומאושר.

"בסדר." נעה ליטפה בחיבה את בלוריתו החומה של שחר, כמו שאהבה.

והם דיברו על נבחרת הכדורגל, ועל עוד כל מני עניינים. רן הלך בינתיים לכתה.

עדי עמדה בצד ושתקה, ובדיוק כשעלה על דעתה להיכנס לכתה ולשים את התיק, הגיע דן,
הילד שתמיד אהבה. היא הסתכלה עליו כמהופנטת, על עיניו הכחולות והתמימות, על שערו
החום שמתנפנף ברוח, ועל פניו, שבעיניה, היו כמו של נסיך. "היי." אמרה לו בחיוך
והסמיקה, אך זה לא שמע אותה בכלל.

הוא רק היה עסוק במחשבות על נעה.

"דן!" קראה נעה, שראתה את דן, וחיבקה אותו. דן בחיים לא הרגיש יותר טוב.

עדי הסתכלה עליהם בעלבון, והלכה בכעס לכתה.

עידו בינתיים הגיע, והוא ונעה התחבקו, אך לא המשיך לדבר איתה, הוא ישר נכנס לבית
הספר, לחפש את מור, שתראה את ההופעה המדליקה שלו.

נעה תלתה בו עיניים בזמן שהלך לכתה.

"נעה? היי! את מקשיבה?" קרא שחר.

"כן בטח." מיהרה נעה להגיד, ושניהם המשיכו לדבר.

כשנכנס עידו לכתה, ראה את מור ורן מתמזמזים. הוא נרתע אחורה, ובטעות התנגש בעדי,
שהייתה מאחוריו.

"מה אתה עושה?!" צעקה עליו.

"תרגעי! אני מצטער!"

רק עכשיו שמו רן ומור לב שצופים בהם.

"מה? אתם... אתם חברים?" גמגם עידו.

"כן. אנחנו חברים. בוא רן, נצא החוצה." מור משכה את חברה לעבר היציאה.

עידו ועדי נשארו בכתה, שותקים. לרגע הסתכלו אחד בעיני השני, אך מיד הסתכלו לכיוון
אחר. לשניהם היה אותו מבט. מבט של אכזבה.