יער הקסמים- חלק א'

בין ההרים, בין הפלגים ובין המישורים, נמצא יער אחד, יחיד ומיוחד, יער הקסמים.
העצים שם בכל הצבעים: אדומים, צהובים, ירוקים ואפילו סגולים.

ביער יש פיות, שדונים, טרולים, גמדים, ושאר היצורים הכי מוזרים שאי פעם פגשתם.
ובמרכז היער, נמצא עץ הדובדבנים הגדול. הוא כל כך גדול ורחב, עד כדי כך, שאם ינסו
שלושים איש להקיף אותו במעגל, לא יצליחו.

העץ כה גבוה, עד כדי כך, שיקחו 40 יום עד שתגיע לצמרת.

כל האוהבים באים לעץ הזה, וחותמים עליו את אהבתם. כולם מכנים אותו "עץ האוהבים"
ובו, בעץ האוהבים, מתרחש הסיפור הזה.

ועכשיו, עם מוסיקה עליזה ברקע, דמיינו אחר צהריים אחד ביער הקסמים!

"קדימה! קדימה! תנקי יותר מהר!" האיצה קישה באחותה הקטנה, פולה.

קישה תמיד הפילה את מטלות הבית שלה על פולה. בזמן שפולה ניקתה הייתה קישה יושבת
ומתפחת את עצמה עם תכשירים שונים ומשונים, שרק כיערו אותה עוד יותר.

"בחייך קישה! אני כל כך עייפה! ויש לי גם שיעורי בית לעשות!" התחננה פולה.

"לא ולא! עכשיו לכי לשוק של היער ותקני את מה שכתוב פה." קישה הושיטה לאחותה רשימת
קניות ארוכה.

"שוב את והתכשירים שלך?" נאנחה פולה.

"בלי להתווכח! קדימה! לכי לקנות!"

פולה וקישה היו שתי פיות. קישה הייתה יותר דומה למכשפה מאשר לפיה.

היא הייתה בת 16, וקינאה באחותה הקטנה ממנה בשנה, על יופיה המדהים.

פולה הייתה הרבה יותר נחמדה וחכמה מאחותה. היא הייתה טובת לב ממש.

"ואוי לך אם תברחי!" הזהירה אותה קישה. "אז תשלמי על זה ביוקר!"

"כמובן! כמובן אחותי!"

"ותעשי את זה מהר, בשביל שתספיקי לגמור לנקות לפני שאמא ואבא יגיעו!"

"כמובן! כמובן אחותי!"

"נו יאללה! לכי כבר!"

פולה לקחה את סל הקניות ויצאה מן הבית, לכיוון השוק.

השוק המה תושבים באותה השעה. תמיד היה השוק עליז ושמח, עם גמדים שניגנו באקורדיון,
ופיות עם תוף מרים.

"האם תרצי לקנות ביצי טרול מצוי?" ניגשה אליה גמדה אחת, עם סלסלת ביצים בידיה. "או
שתרצי דגים משובחים ושמנמנים?" ניגש אליה גמד אחר.

"האם תרצי שרשראות או צמידים, לטפח את יופיך המדהים?"

וכך התחילה מוסיקה, וכל המוכרים שרו:

"פה תמצאי את כל המבחר

תוכלי להישאר פה עד מחר

אוכל יש פה

תכשיטים יש פה

יש פה פשוט הכל!"

"לא תודה אנשים! אתם נורא נחמדים! אך אחותי שלחה אותי למשימה אחרת. שמחה הייתי
לקנות, באמת, אך צריכה אני למהר!" פולה שרה לפי המנגינה.

פולה קנתה את מכשירי הטיפוח לאחותה, ובדרך הביתה, עברה דרך עץ האוהבים.

"הו עץ... אני כל כך עצובה..." חיבקה אותו. "אחותי כל כך מתעללת בי... אין לי בכלל
זמן חופשי... ומתי אמצא אהבה?"

"את תמצאי. תמצאי. אל תדאגי. כל דבר בזמנו שלו." השיב העץ בקולו העבה.

"ומתי אחותי תפסיק להתעלל בי. האם אהיה מאושרת?"

ובדיוק כששאלה זאת הופיעה בשמיים קשת. קשת צבעונית ויפה, בכל הצבעים. תמיד כשהייתה
מופיעה קשת בשמיים, יכלו תושבי היער להביע משאלה אחת ויחידה. וכך עשתה פולה. היא
ביקשה בלבה:"הלוואי שתהיה לי אהבה שתעשה אותי הכי מאושרת בעולם..."

וכך עמדה פולה, מסתכלת על הקשת, מקווה שהמשאלה שלה תתגשם.

המשך יבוא...