רק הריח נשאר

שער אדמוני, חלק, הגולש על גבה. עיניים שחורות, עמוקות, יפות, מלאות בדידות,
מצוקה, עצב. פנים חיוורים, יופי שלא יתואר...

כל כך יפה היא הייתה... ילדה כזאת יפה לא ראיתי מעולם. אף פעם לא הבנתי למה היא
עצובה כל כך. היא אף פעם לא דיברה עם אף אחד, תמיד ישבה בצד.

אני זוכר איך בזמן ששיחקתי כדורגל, ראיתי אותה מתיישבת על הדשא, מתבוננת בנו.
הסתכלתי עליה המום. היא הייתה יפה, אך עצובה כל כך. התחשק לי לעזוב את המשחק ולחבק
אותה, להגיד לה שאני איתה, שהיא לא לבד.

ספגתי איזה שישה גולים, ונזיפות קשות מאביתר, מלך הכתה, אך זה לא היה לי אכפת. פשוט
עזבתי את המגרש והלכתי אליה.

לא הכרתי אותה, בכלל לא ידעתי מה שמה. אבל רציתי לדעת.

התקרבתי אליה עוד יותר, ועוד יותר, ובסוף עמדתי ממש מולה.

היא ישבה מולי, מדומני שלא שמה לב אלי בכלל. ממשיכה לבהות בנקודה בלתי מוגדרת, ואני
עומד מולה. שותק.

"א... אפשר לשבת?" גמגמתי. אז היא הסתכלה עלי בפעם הראשונה.

"כן..." חייכה. חיוכה היה עצוב ונוגע ללב היא נראתה לי במצוקה.

שהחיים שלה קשים, שמשהו רע קורה לה.

התיישבתי לידה. משערה נדף ריח יסמין ממכר, התקרבתי אליה עוד ועוד, מריח את ריח שערה
המשכר. "יש לך ריח טוב."

זה מה שאמרתי לה אז, כשישבנו שם. רק אני והיא.

ישבנו שם שותקים. הצלצול נשמע, וחזרנו לכתה.

אביתר התחיל לצרוח עלי, ואיתו כל השפוטים שלו, אך לא הקשבתי, ולא שמתי לב. היא
התיישבה שם מאחורה, בוהה בלוח השחור הריק.

זה מה שעשתה בכל השיעורים. רק בהתה בלוח. מוריה לא העירו לה, ונתנו לה להמשיך
לבהות, כך, ללא מעשה.

היא היתה כל כך שקטה, כל כך עצובה, ולא היה ברור לי למה.

לא שיחקתי עוד בהפסקות. נשארתי איתה, בכתה. היא בהתה בלוח, ואני בהיתי בה. זאת
מערכת היחסים שהייתה לנו. בינתיים ידעתי ששמה היה רונית, שם כל כך יפה וקסום, כל כך
מלא חן, כל כך מלא עליזות, אך חבל שרונית הייתה כל הזמן עצובה. רק עצובה.

"רועי," ניגשה אלי ירדנה. ירדנה

היתה גבוהה,שרירית, מפותחת, ואלופת הספורט בכתה. היא הייתה טובה בכל ענפי הספורט,
ותמיד המורה לספורט שלח אותה לכל התחרויות.

היא היתה חברמנית, וכולם אהבוה.

מדומני שחיבבה אותי, אך היא לא הייתה לטעמי. היא הייתה המונית מדי בשבילי.

"היי רועי. כולם משחקים מחניים. אתה בא?"

"אה.." התלבטתי. רציתי להישאר עם רונית, בכתה, כמו בכל יום.

"אני לא יכול."

"ומדוע?"

"אני עם רונית."

"אה. הבנתי. אתה עם רונית." שילבה ירדנה את ידיה. "דע לך שכל הכתה כועסת עליך. אתה
לא משתתף במשחקים יותר, לא מגיע לפעילויות חברתיות, לא נפגש עם חבריך, וכולם מרכלים
עליך שאתה חולמני, ואוהב את רונית. אתה מתדרדר רועי. קח את עצמך בידיים. רונית היא
לא הכל בחיים."

"כן! היא הכל!" התפרצתי. "זה לא עניינך שאני נשאר עמה! תעזבי אותי כבר!"

"בסדר! אם זה מה שאתה רוצה! אני רק דואגת לך! זה הכל!" היא צעקה בכעס, ועזבה את
הכתה. קצת הצטערתי על הריב שלנו, אך רונית הייתה יותר חשובה בעיני. כך ישבתי לידה,
כמו בכל הפסקה, ולפתע רונית התחילה להגיד:

"רועי... אתה לא חייב להישאר איתי כל הזמן... לך לשחק עם חבריך."

"לא רונית. אני רוצה להישאר איתך." לקחתי את ידיה של רונית בידיי.

"לא! אני לא רוצה שבגללי תתרחק מחבריך ומידידיך! אני לא רוצה שתישאר איתי!למעני!
בבקשה! לך לשחק עם חבריך!"

"טוב. אני אלך." אמרתי. "אבל בתנאי אחד."

"איזה תנאי?"

"ש..." גמגמתי. "שתספרי לי את הסיפור שלך."

"איזה סיפור?"

"תספרי לי עליך. למה את כל כך עצובה כל הזמן..."

"טוב... אני אספר. אבל רועי, זה כל כך אישי, אל תספר!" רונית תלתה בי עיניים
עצובות, מתחננות.

"בטח שאני לא אספר!" קראתי. "עכשיו תספרי לי! אני רוצה לדעת!"

"אמא שלי... היא כל כך חולה... אני לא יודעת מה לעשות... אוי רועי!"

היא נפלה על צווארי והתיפחה. קולה העצוב כל כך נגע ללבי.

"אוי רועי... רועי..." היא התייפחה. "היא על סף מוות! היא האדם הכי יקר לי בעולם!
אין לנו כסף לתרופה! אוי רועי... רועי..."

ליטפתי את שערה החלק, הגולש, מריח את ריח היסמין.

כל כך הייתי עצוב. כל כך עצוב... כל כך קשה לרונית... כל כך מסכנה...

היא ניתקה מהחיבוק שלנו, ולחשה: "אני מצטערת... אני כל כך מצטערת... עכשיו לך.
הבטחת לי."

ליטפתי את פניה האדומות מבכי. הסתכלתי בעיניה העמוקות והעצובות.

קירבתי את שפתי אל שפתיה, ונישקתי אותה.

נשארנו כששפתותינו צמודות, לא רוצה שהרגע הזה יגמר לעולם, אך רונית ניתקה מהנשיקה,
ואמרה: "עכשיו לך רועי. החברים שלך מחכים לך."

"אבל אני רוצה להישאר איתך..."

"לך!" פקדה עלי. יצאתי מהכתה, שקוע במחשבות. והנה היה הצלצול, וכולנו נכנסנו
לכיתות.

_

היא לקחה את התיק שלה, והלכה. מאז לא ראיתי אותה יותר.

המנהל קרא לה, והיא יצאה מהכתה.אחרי כמה דקות חזרה לכתה, אדומה מבכי, מתיפחת בקול.
כולנו נבהלנו. במיוחד אני. מה קרה לה?

היא לקחה את התיק שלה וברחה משם. לחשושים עברו בין כותלי הכתה.

"קרה דבר מצער ביותר. עצוב ביותר..." פניו של המנהל היו רציניות ביותר.

"מה? מה קרה?" שאלו כולם.

"אמה של רונית נפטרה."

כל הכתה הייתה המומה ועצובה. השיעור נפסק, וכולם בכו.

רונית לא חזרה עוד לבית הספר. לא ראינו אותה יותר. הייתה לי מזכרת יחידה ממנה.
הקוקיה האדומה שלה נפלה, הרמתי אותה.

נדף ממנה ריח היסמין המוכר של רונית. רק הריח נשאר...