הריקוד הנצחי
בלב הפילוסופיה הטאואיסטית עומד סמל שכמעט כל אדם בעולם מכיר: עיגול היין-יאנג. שני טיפות שמתעקלות זו לתוך זו -- אחת שחורה ואחת לבנה, כל אחת מכילה נקודה מהצבע השני. הסמל מבטא את הרעיון שכל כוח מכיל את ניגודו, שהאור קיים בתוך החושך והחושך קיים בתוך האור.
לאו דזה (המאה השישית לפנה"ס), מחבר ה"טאו טה צ'ינג" ומייסד הטאואיזם, לימד שהטאו -- הדרך -- הוא העיקרון שמאחורי כל המציאות. והיין-יאנג הוא האופן שבו הטאו מתבטא בעולם: דרך ניגודים שמשלימים זה את זה.מנקודת מבט יהודית, הרעיון של ניגודים משלימים מוכר. הקבלה מדברת על "חסד" ו"גבורה" כשתי מידות אלוהיות שמאזנות זו את זו. הזוהר מלמד שהעולם נברא מתוך מתח בין כוחות מנוגדים -- ושהאהבה היא הכוח שמאחד אותם.
יין ויאנג בזוגיות
בטאואיזם, היחס בין זכר לנקבה הוא ביטוי מובהק של יין-יאנג. היאנג -- הכוח הזכרי -- מזוהה עם פעילות, אור, חום ויוזמה. היין -- הכוח הנקבי -- מזוהה עם קליטה, חושך, קור ושקט. אך אין כאן היררכיה: שני הכוחות שווים בחשיבותם.
לאו דזה אף העדיף את היין: "הרך מנצח את הקשה, החלש מנצח את החזק" -- המים, שהם סמל היין, מכלים את הסלע הקשה ביותר. בזוגיות, הכוח הנקבי של הקשבה, סבלנות ורכות חשוב לא פחות מהכוח הזכרי של יוזמה ופעולה.
במסורת היהודית, יש הקבלה מעניינת. חז"ל אמרו שהאישה היא "עקרת הבית" -- עיקרו של הבית. הזוהר מלמד שהשכינה, הנוכחות האלוהית בעולם, היא בבחינת נקבה. הכוח הנקבי, בקבלה, הוא הכוח שמביא את האלוהי לתוך העולם.
כשם שיין ויאנג אינם קיימים בלעדי זה את זה, כך איש ואישה -- "זכר ונקבה בראם" -- הם שלמות אחת.
הטאו של הזוגיות
הטאואיזם מלמד שזוגיות טובה אינה תוצאה של שליטה אלא של "וו-ווי" -- פעולה ללא כפייה, זרימה טבעית. כשם שהמים זורמים סביב מכשולים ולא נלחמים בהם, כך בזוגיות -- הדרך הטובה ביותר היא לזרום עם בן הזוג, לא נגדו.
ג'ואנג דזה, התלמיד הגדול של לאו דזה, סיפר שכאשר אשתו מתה, הוא ישב ותופף על קערה ושר. חבריו נזעקו: "כיצד אתה שר?" הוא ענה שבהתחלה היה עצוב, אך אז הבין שאשתו חזרה אל הטאו -- אל המקור שממנו הכל בא ואליו הכל חוזר.
זוהי תפיסה שונה מהותית מהיהדות. בתפיסה יהודית, האבל הוא קדוש -- "רחל מבכה על בניה, מאנה להינחם" (ירמיהו לא, יד). הצער על אובדן אהוב אינו חולשה; הוא ביטוי לעומק הקשר.
האיזון כאמנות חיים
הטאואיזם רואה את האיזון כמפתח לחיים טובים -- ובזוגיות במיוחד. זוגיות שבה אחד הצדדים שולט אינה מאוזנת. זוגיות שבה שני הצדדים נלחמים על שליטה אינה הרמונית. הזוגיות הטובה ביותר היא כמו סמל היין-יאנג -- כל צד מכיל בתוכו משהו מהשני.
רעיון זה מקביל לדברי חז"ל (יבמות סג, א): "איש בלא אישה -- חסר שמחה, חסר ברכה, חסר טובה". האיש אינו שלם בלעדי האישה, והאישה אינה שלמה בלעדי האיש. השלמות נמצאת רק באיחוד.
הרב קוק כתב שכל מתח בין ניגודים הוא הזדמנות ל"אחדות העליונה" -- הכרה שהניגודים אינם סותרים אלא משלימים. בזוגיות, ההבדלים בין בני הזוג אינם בעיה -- הם ההזדמנות לצמיחה.
מהטאו לתורה: שני נתיבים, יעד אחד
הטאואיזם והיהדות מציעים שני נתיבים שונים להבנת האהבה. הטאואיזם מדבר על זרימה טבעית -- האהבה כמו מים, מוצאת את דרכה. היהדות מדברת על בחירה מודעת -- האהבה כמצווה, כהתחייבות, כעבודת חיים.
אך שניהם מסכימים שהאהבה דורשת איזון בין נתינה לקבלה, בין חוזק לרכות, בין עצמאות לשותפות. וכפי שנאמר בקהלת (ד, ט-יב): "טובים השניים מן האחד... והחוט המשולש לא במהרה ינתק".
בסופו של דבר, בין אם קוראים לזה יין-יאנג ובין אם קוראים לזה חסד וגבורה -- האהבה היא הכוח שמאחד את הניגודים ויוצר מהם שלמות חדשה. זהו הסוד הגדול שידעו חכמי סין וחכמי ישראל כאחד.
