שירת האהבה הסינית: מ'שיר השירים' ל'שי ג'ינג'

שני ספרי שירה, שתי תרבויות

באותה תקופה בערך שבה חוברו חלקים מספר תהילים ומשיר השירים, בצידו השני של העולם, נאסף "שי ג'ינג" -- ספר השירים הסיני. אוסף של 305 שירים, מתקופת שושלות ג'ואו המערבית והמזרחית (1046-476 לפנה"ס), נערך לפי המסורת על ידי קונפוציוס עצמו.

הדמיון בין "שי ג'ינג" לבין השירה המקראית מפתיע. שניהם כוללים שירי אהבה עממיים לצד שירים פולחניים. שניהם משתמשים בדימויי טבע כמטאפורות לרגשות. ושניהם נתפסו בתרבותם כטקסטים קדושים ומחנכים, ולא רק כבידור.

קונפוציוס אמר על "שי ג'ינג": "שלוש מאות שירים, ובמילה אחת -- מחשבות ישרות". רבי עקיבא אמר על שיר השירים: "כל הכתובים קודש, ושיר השירים קודש קודשים". שני חכמים ראו בשירי אהבה דבר נשגב שמעבר לפשוטו.

שירי גואו-פנג: קול העם

החלק הראשון של "שי ג'ינג" נקרא "גואו-פנג" (שירי ארצות) -- אוסף של 160 שירי עם שנאספו מאזורים שונים בסין. רבים מהם הם שירי אהבה פשוטים ומרגשים, שנכתבו על ידי אנשים רגילים.

בשיר הפותח של האוסף, צעיר שומע קול ציפורי מים ונזכר בנערה יפה שראה אוספת צמחי מים. הוא מתהפך על משכבו בלילה מרוב געגוע. התיאור פשוט, ישיר, ומלא חיים.

הדמיון לשיר השירים ברור: "על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי" (שיר השירים ג, א). גם שם, האוהבת מתהפכת על משכבה ומחפשת את אהובה. הגעגוע הלילי, חוסר השינה, החיפוש אחר האהוב -- אלה חוויות אוניברסליות שחוצות תרבויות ויבשות.

שני עמים, בשני קצוות העולם, כתבו על אותו כאב מתוק של געגוע.

דימויי טבע: שפה משותפת

גם ב"שי ג'ינג" וגם בשיר השירים, הטבע הוא מראה לנפש. הנה כמה דימויים משותפים:

השפה המשותפת מלמדת שבני אדם בכל מקום חווים את האהבה דרך הטבע. האהבה אינה מושג מופשט -- היא נראית, נשמעת ומורגשת דרך העולם הפיזי.

מעמד האישה בשירה

אחד ההיבטים המרתקים של "שי ג'ינג" הוא הקול הנשי החזק. שירים רבים מציגים נשים שמבטאות את רגשותיהן בגלוי -- געגוע, כעס, תסכול ושמחה. בשיר אחד, אישה מוכיחה את בעלה על הזנחה. בשיר אחר, נערה מסרבת לקבל חיזור של גבר שאינו ראוי.

גם בשיר השירים, הקול הנשי הוא המוביל. השיר פותח בקולה של האישה: "ישקני מנשיקות פיהו" (א, ב). היא אינה פסיבית -- היא מחפשת, רוצה, דורשת. המסורת היהודית לא השתיקה את קולן של נשים באהבה.

חז"ל אמרו שבזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים (סוטה יא, ב). האישה כקול פעיל ויוזם -- בשירה, באהבה ובגאולה -- זהו מוטיב שמשותף ליהדות ולמסורת הסינית העתיקה.

הפרשנות: מאהבה ארצית לרוחנית

גם ב"שי ג'ינג" וגם בשיר השירים, חלה תהליך פרשני דומה. שירים שנולדו כשירי אהבה עממיים קיבלו פרשנות מוסרית ופוליטית.

פרשנים קונפוציאנים קראו את שירי האהבה כאלגוריות ליחסי שליט ונתין. חז"ל קראו את שיר השירים כאלגוריה ליחסי ה' וישראל. בשתי התרבויות, האהבה האנושית נתפסה ככלי להבנת יחסים נשגבים יותר.

אך יש הבדל עמוק: הפרשנות הקונפוציאנית היא פוליטית-מוסרית, ואילו הפרשנות היהודית היא רוחנית-מיסטית. שיר השירים אינו רק משל על מלך ועם -- הוא תיאור של אהבת הנצח בין הבורא לבריאותיו.

כפי שכתב הרמב"ן, שיר השירים מכיל "סודות עליונים של התורה" שמוסתרים בשפת האהבה. הפשט הוא שיר אהבה; הסוד הוא מפת הנשמה.