שירת ההאיקו והאהבה

שבע עשרה הברות של אינסוף

ההאיקו הוא אחד מצורות השירה המפורסמות בעולם -- שיר בן שלוש שורות בלבד, בנוי מ-5, 7 ו-5 הברות. בתוך מסגרת צרה זו, משוררים יפניים הצליחו לתפוס רגעים של יופי, עצב ואהבה שמהדהדים מעבר לזמן ולמקום.

במסורת היהודית, יש מושג דומה: "רגע אחד של תשובה" שיכול לשנות חיים שלמים (קידושין מט, ב). גם באהבה, רגע אחד של חיבור אמיתי שווה יותר משנים של שגרה. ההאיקו, כמו הניצוץ היהודי, מלמד שהנצח יכול להתגלות ברגע.

האהבה בשירת ההאיקו

למרות שההאיקו הקלאסי עוסק בעיקר בטבע ובעונות השנה, משוררים רבים שזרו אהבה בתוך תמונות הטבע. יוסה בוסון (1716-1784) כתב על אהבה בעדינות שאין כמותה, כשכל שורה רומזת יותר ממה שהיא אומרת.

ההאיקו על אהבה אינו מתאר רגשות באופן ישיר -- הוא מרמז. במקום לכתוב "אני מתגעגע אלייך", המשורר יכתוב על כרית ריקה, על ירח שמאיר חדר שומם, או על פרח דובדבן שנושר. הקורא הוא שממלא את הרווחים ברגשותיו שלו.

גישה זו מזכירה את שיטת הפרשנות המקראית. המדרש מלמד שיש שבעים פנים לתורה -- כל קורא מגלה משמעות אחרת. גם בהאיקו, כל קורא מביא את חוויותיו ומוצא בשבע עשרה הברות את סיפורו שלו.

כמו הכתוב "נעשה ונשמע" -- ההאיקו מבקש ממך לחוות לפני שאתה מבין.

קיגו: סמלי העונות והאהבה

כל האיקו קלאסי כולל "קיגו" -- מילת עונה שמציינת את הזמן בשנה. מילות העונה אינן רק תיאור מזג אוויר; הן נושאות משמעות רגשית עמוקה.

במסורת היהודית, גם העונות נושאות משמעות רגשית. שיר השירים פותח באביב: "כי הנה הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו, הניצנים נראו בארץ" (ב, יא-יב). האביב הוא עונת האהבה -- גם ביפן, גם בארץ ישראל, גם בכל מקום שהלב האנושי פועם.

טאנקה: ההאיקו של האהבה

לפני ההאיקו היה הטאנקה -- שיר בן חמש שורות (5-7-5-7-7 הברות), שהיה צורת השירה המרכזית ביפן במשך מאות שנים. הטאנקה היה כלי הביטוי העיקרי של אהבה בתרבות היפנית.

באנתולוגיה "מאן-יושו" (אוסף עשרת אלפים העלים), מהמאה השמינית, נמצאים אלפי שירי טאנקה על אהבה -- חלקם נכתבו על ידי חיילים, חלקם על ידי נשות חצר, וחלקם על ידי אנשים פשוטים. האהבה לא הייתה פריבילגיה של האצולה -- היא שייכת לכולם.

גם במסורת היהודית, שיר השירים שייך לכלל ישראל. רבי עקיבא אמר ש"כל הכתובים קודש, ושיר השירים קודש קודשים" -- לא בגלל שהוא נשגב מדי לאנשים פשוטים, אלא כי הוא מבטא את הרגש האוניברסלי ביותר.

המעבר מטאנקה להאיקו

כשההאיקו התפתח מהטאנקה, הוא ויתר על שתי השורות האחרונות -- שורות שבדרך כלל הכילו את הפרשנות הרגשית. ההאיקו השאיר את הרגש בשתיקה, והפך את הלא-נאמר לחלק המרכזי של השיר.

מבחינה יהודית, יש כאן תובנה עמוקה. הרב קוק כתב שהדברים הקדושים ביותר הם אלה שאי אפשר לבטא במילים. שם ה' הוא "שם המפורש" שאינו נהגה -- הקדוש ביותר נשאר בשתיקה.

כך גם באהבה: הרגעים העמוקים ביותר בין אוהבים הם לעיתים רגעי השתיקה -- כשמבט אומר יותר מאלף מילים, כשנוכחות אומרת יותר מכל הבטחה. ההאיקו מלמד שלפעמים, פחות הוא יותר -- ובאהבה, זהו לקח שאין לו מחיר.