טאנאבטה: אגדת האוהבים בכוכבים

שני כוכבים מעבר לנהר

בכל שנה, בליל השביעי לחודש השביעי, מיליוני יפנים מרימים את עיניהם לשמיים ונזכרים באחד מסיפורי האהבה העתיקים ביותר במזרח אסיה. אגדת טאנאבטה מספרת על אוריהימה, נסיכת האורגת השמימית (כוכב וגה), והיקובושי, רועה הבקר (כוכב אלטאיר), שנאהבו זה בזו אך נגזר עליהם להיפרד.

לפי האגדה, אוריהימה הייתה בתו של טנטיי, מלך השמיים, וארגה בגדים יפים לאביה על גדות נהר השמיים (שביל החלב). כשפגשה את היקובושי, התאהבו השניים ונישאו. אך מרוב אושר הם הזניחו את עבודתם -- היא הפסיקה לארוג והוא הפסיק לרעות. אביה הזועם הפריד ביניהם משני צידי נהר השמיים, והתיר להם להיפגש רק פעם אחת בשנה.

מנקודת מבט יהודית, הסיפור מעלה שאלה שחז"ל דנו בה: האם אהבה יכולה לגרום לאדם להזניח את חובותיו? הגמרא (סוטה מז, א) מזהירה מפני אהבה שמעוורת את העיניים. אך התורה גם מכירה בכוחה: יעקב עבד שבע שנים בעבור רחל, "ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה".

העונש האלוהי: פרידה או תיקון?

הפרדת האוהבים על ידי מלך השמיים נראית אכזרית, אך בתרבות היפנית היא מתפרשת גם כלקח על איזון. האהבה, ככל שהיא עוצמתית, אינה יכולה לבוא על חשבון האחריות. שני האוהבים הזניחו את תפקידם בעולם, וזו הסיבה לעונש.

במסורת היהודית, יש עיקרון דומה. הרמב"ם (הלכות דעות ג, א) מלמד על "דרך האמצע" -- גם באהבה. אהבה שמשתלטת על כל שאר תחומי החיים אינה בריאה. חז"ל אמרו: "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ" (אבות ב, ב) -- כלומר, גם הדבר הקדוש ביותר צריך איזון עם חיי המעשה.

אך ההבדל המהותי הוא בתוצאה. באגדה היפנית, הפרידה היא נצחית (מלבד יום אחד בשנה). במסורת היהודית, תמיד יש אפשרות לתשובה ולתיקון. גם אחרי חטא העגל, הקדוש ברוך הוא סלח לעם ישראל. הפרידה אינה סופית -- תמיד יש דרך חזרה.

באגדת טאנאבטה, הפרידה היא גורל; ביהדות, הפרידה היא אתגר שניתן לתקן.

גשר העקעקים: נס האהבה

בלילה השביעי של החודש השביעי, אם השמיים בהירים, להקת עקעקים (ציפורי מגפי) בונה גשר מעל נהר השמיים כדי שהאוהבים יוכלו להיפגש. אך אם יורד גשם, המפגש לא מתקיים -- והדמעות של האוהבים מתערבבות עם טיפות הגשם.

התמונה הזו של ציפורים שבונות גשר היא אחת הדימויים היפים ביותר בספרות המזרח הרחוק. היא מסמלת את הרעיון שהטבע עצמו משתתף בסיפור האהבה -- כשהאהבה אמיתית, אפילו בעלי החיים באים לעזור.

במסורת היהודית, הטבע אכן מגיב לאהבה ולקדושה. המדרש מספר שכאשר בני ישראל עברו את ים סוף, "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא" -- הטבע כולו נע בעבור אהבת ה' לעמו.

חג טאנאבטה: מנהגים ומשמעות

חג טאנאבטה חוגגים ביפן ב-7 ביולי (או 7 באוגוסט באזורים מסוימים). המנהג המרכזי הוא כתיבת משאלות על פתקי נייר צבעוניים (טאנזאקו) ותלייתם על ענפי במבוק. רבים מהמשאלות עוסקות באהבה -- למצוא אהבה, לשמור על אהבה, לרפא לב שבור.

המנהג מזכיר את "הכותל המערבי" בירושלים, שבו אנשים תוחבים פתקי תפילה בסדקי האבנים. שני המנהגים מבוססים על אותו צורך אנושי עמוק: להפנות את המשאלות הכי אינטימיות כלפי מעלה, בתקווה שמישהו מקשיב.

אך יש הבדל: ביפן, המשאלה מופנית אל הכוכבים -- אל כוחות טבע. ביהדות, התפילה מופנית אל הקדוש ברוך הוא -- בורא הכוכבים עצמו.

האהבה שמחכה

אולי הלקח העמוק ביותר של אגדת טאנאבטה הוא כוחה של ההמתנה. אוריהימה והיקובושי ממתינים שנה שלמה למפגש קצר. ההמתנה אינה מחלישה את אהבתם -- היא מחזקת ומעמיקה אותה.

במסורת היהודית, ההמתנה היא ערך מרכזי. עם ישראל ממתין לגאולה כבר אלפי שנים. הרמב"ם כתב בעיקרי האמונה: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". ההמתנה אינה חולשה -- היא ביטוי לאמונה שהמפגש יבוא.

כמו שני הכוכבים שזוהרים משני צידי נהר החלב, גם אנחנו -- כל אחד בגלותו, בבדידותו, בגעגועיו -- ממתינים למפגש שיחבר את כל הניגודים. וכדברי הנביא ישעיהו: "לא ייעפו ולא ייגעו... קווי ה' יחליפו כוח" (ישעיהו מ, לא).