לילד שהריץ בראשי רומנים רבים. איזי

את המכתב הזה אני כותבת בלב שלם ומאמין. יום אחד יתנו לנו הזדמנות ויניחו לנו. הכל ארוז ומסודר, מהפחד שתעזוב סתם ככה. אף אחד לא יודע עלינו, מי שיודע (המעטים שבהם) שומרים את זה ממש עמוק למעני. כואב. הסיפור שלנו, האהבה שלנו, כמו הרבה אחרות, מלאת מכשולים, רצופת קנאים וניסיונות שוטפים בלהפריד שתיי לבבות. הם לא רואים שאנחנו לב אחד שאין מה לעשות. לא נהיה כל אחד בנפרד אלא חצי בנאדם. כשאני לא איתך, הנשימות שלי כבדות. כמו בבוקר כשאני מתעוררת ועוד לא שותה את הקפה וישר רצה להדליק סיגריה. פתאום התמונות שלך בחדרי מתרבות. השירים קופצים מעצמם. אני אוהבת אותך ילד. אני לא מפסיקה להגיד לך את זה. הם רוצים להכתיב לנו איך לחיות ועם מי להיות. אף אחד לא הכתיב לי מעולם! ידעתי תמיד מה שאני עושה והייתי עירנית למרות העייפות המלאה. מסכי עיניי כמעט וקרסו וידיי התעייפו מלאחוז בחוזקה.


איזי, לא בכל הדרכים שרציתי ללכת הלכתי. אבל תמיד השתדלתי שהדרכים יהיו נכונות.. אני בוכה כשאתה לא רואה וצועקת כשאינך שומע. אני כותבת לך כ''כ הרבה מכתבים בכל לילה אבל בסוף הם נזרקים לפח. למה? כי אני אף פעם לא אדע איך לתאר באמת את מה שאני מרגישה. אף פעם לא רציתי לדעת את העתיד. ותמיד היו לי בקשות קטנות אליו, אל הגדול ששומר עלינו מלמעלה. ששלח את קופידון המלאך הקטן לתקוע חץ ולקבוע פה גורל אכזר אך מחובר ואוהב. אנחנו חיים את ההווה על מעשים וזיכרונות כואבים של העבר ומנסים לבנות את העתיד הכי ורוד שאפשר. אמרתי לך למה אני רוצה לצייר את גן עדן והגיהינום כשהם רצופים אחד בשני? אמרתי לך.. הקו הפרדה ביניהם כה קטן כגבול השנאה לאהבה וכגבול השקר לאמת.


לב שלי, בפעמים שראיתי את עינייך דומעות, נקרעתי! רציתי לקחת את הדמעות ולשמור אותם בקופסא שתיזרק לים ותישכח אבל כמה מטאפורות אפשר לתפור בחבל רגשותינו ההולכים וגוברים? כשהם מתים לדעת מה קורה בינינו ולא מצליחים להבין! שהם מנסים בכוח להרחיק אותנו ופשוט לא מודעים!! שאני ואתה ביחד כשני מלאכים שאי אפשר פשוט לנתק ביניהם קשר חיים. זו לא אהבת נעורים. עברתי המון. גם אתה. אני יודעת מה זה גבר ואתה יודע מה זו אישה. אבל שנינו לא ידענו איך לפרש את משמעות המילה החזקה "אהבה". הדרך הייתה ארוכה וייסורים לא מעט, חלומות רבים אני חולמת בלילות הקרירים והסגורים שלי. אך את אלו שעלייך הם המונצחים בלבי.


אנחנו יודעים שיחד אנחנו מאושרים. הם מנסים לשבור את הגבולות שקבענו למען תמימות ושלווה בטוב ובתמים. יום אחד, כמו שאתה אומר, נצטרך להתייצב מולם. מול כולם. כשיהיה לנו הרבה יותר כוח סבל, כוח התמודדות. הפחד שלי הוא שישטפו לך את המוח כמו שמנסים כבר תקופה ארוכה. גם אצלי זה ככה! אנחנו פשוט לא נותנים. כמו חיידקים שמנסים לחדור. אבל מאמי, קשה לי לראות את האור. אני בוכה בחשיכה, אני מפחדת, מתה מפחד מלחשוב איך זה לחיות בלעדייך. התרגלתי שאתה לידי, עובד איתי, ישן איתי, מדבר איתי בלי סוף, ליציאות שלנו, אפילו כשאנחנו עושים אהבה ילד יפה שלי! אני מאמינה, מאמינה ומשכנעת את עצמי שכמו בסרט גם לנו יהיה סוף טוב!


        אני אוהבת אותך בכנות. אהבתי אלייך גדולה יותר מהרצון להגיע לגן עדן.


              השיגעון כלפייך מחרפן אותי. אין תיאור מושלם יותר מזה.


                              אוהבת אותך, תפסת את העיניים שלי וקשרת את הלב שלי בשלך.


                        עשית לי רק טוב, אבל אם יום אחד אעלם לך. אקווה שתוכל למצוא מכתב


                        זה, ולהבין מדוע זה קרה. אני מפחדת לרצות להיעלם לברוח בלי להסביר


                         מה קרה. אבל אני מאמינה שאת הגורל אפשר לשנות. ומקווה שיהיה רק


                         טוב. בכל מקום ארצה לדעת שאתה מאושר. למרות שהאושר 


                       הזה שלך, היה מהרגע שהכרנו. כמו שאמרת. כמו שרק שנינו ידענו.


                                               "אהבה"