להתראות

לא יודעת איך להתחיל.. לא יודעת במה אסיים.. מילים שרציתי לומר הולכות ממני היום... כפי שקשה לי לומר לך פנים אל מול פנים.. לא קל יותר לכתוב לך...


תמיד שזה נוגע אליך.. תמיד שזה מדבר עליך קשה לי יותר להתבטאות.. אני לא מעיזה לומר לך שאני ממשיכה הלאה.. שאני בוחרת בחופש ולא בך..


אתה כבר לא מה שבקשתי... מישהו אחר גנב את ליבי... וכמה יקר לי אתה אתה החבר הכי טוב שלי.. אתה חשוב לי ואיך אוכל לוותר....


את השנים האלו לוותי אותך בכול צעד... ואין בי חרטה... כי את הזיכרונות אני חורטת בראשי.. אני עוזבת אותך אבל לא את התקופה שהייתה לא את הזיכרון ממך...


אך היום.. היום אני מבקשת לעזוב... כי הזמן לוחץ עלי.. והשמיים מראים סימן שזה הרגע הנכון.. כול כך פחדתי לעשות את הצעד.. המילים לא נאמרו אף פעם.. והכתב כבר מתעקם.. והנייר עומד להיגמר..


ואיך אביט שוב בפנייך אחרי המכתב הזה.. כול כך מצטערת זה כול מה שאני יכולה לומר עכשיו... זאת לא הייתה טעות אבל זה נגמר ואין דרך חזרה.. אנחנו כמו שני זרים ולעולם זה לא ישוב להיות כמו שהיה...


לא רוצה שנקשה על עצמנו עוד... אל רוצה עוד כאב .. הלב מרוקן יותר מידי.. מילים שנאמרו נהפכו לסכין הלב.. דמעה מטשטשת את העצבות... אם יש משהו שאני מתחרטת עליו זה שלא הסתכלתי לך בעיניים שלא העזתי לומר לך שזה הזמן לומר שלום...


רוצה שתדע ... רוצה שתבין זה לא באשמתנו זה קרה כי היה צריך לקרות... וכמה שזה יפה היה תמונות של זיכרון מרחפות במחשבותיי.. אתה לא תשכח אף פעם...


עכשיו אני עם הבחור שגנב את ליבי.. אתה עם בחורה אחרת שוכחים לאט לאט.. מאבדים שוב את הראש מאהבה.. משאירים עוד סיפור של אהבה מאחור ומבקשים לא לחזור שוב..


האור כמעט כבר נכבה.. רוצים לשכוח מהר כמה שאפשר.. פוחדים לכאוב יותר מידי.. לא רוצים עוד לשקוע... השמש מחר תזרח בשביל שנינו.. אהבה חדשה תבוא לחיינו..


היינו והיום אנחנו לא... והנה אני כבר בסופו של המכתב.. לא יודעת מה המילה הנכונה איתה אני צריכה לסיים את המכתב..


אז כנראה שפשוט אומר .. להתראות..