לפני ואחרי שראיתי אותך.מכתב שלא תראה

הכל היה בסדר גמור , אפילו ממש מעולה ,לפני שהכרתי אותך.
מאז שהכרנו, באותו היום שירד הגשם הראשון.באותו יום שקראת לי לראשונה.
מאז...אין בלילותיי עוד שקט, מוחי וליבי לא מפסיקים לפעול. גופי מתנהג בניגוד למחשבותיי.
הוא בז להם.וגם לעובדה,שאיני יכולה לעמוד בפניך.ולפיכך, הכל קורה בדיוק ההפך מהצפוי.
במקום שאתרפס ואייבב כמו חתול עיוור שאין לו לאן ללכת.אני רוצה אליך יותר, מחפשת שתבחין בי,
מנסה לדלות עוד קצת יחס ממך.כמו דבורה שמשתוקקת לצוף המתוק המגיע עם בוא האביב ,כשהפרחים פורחים.ובמקום שאמרח עליך בשניה שאליי תתקרב-אני שותקת,בקושי עליך מסתכלת,משותקת ,
לחיי סמוקות ,מרגישה מבויישת ,או שמא עליי להגיד מאויימת?!....
כל מבט ממך, גורם לי להרגיש ,שאני טובעת בתוך האוקיינוס האינסופי שבעינייך וסוחף אותי אליך,
בדיוק באותה עוצמה שהגלים מתנפצים בהגיעם אל המזח.
כל מילה ממך,פוגעת בי כמו חץ,היישר למטרה,ללב שלי.
כל התנועות שלך,ובכלל, כל כולך,מקנים לי את התחושה הנפלאה הזאת כמו נולדתי מחדש.
אני מרגישה שונה כשאני איתך,מרגישה מוזרה.
כישפת אותי, העלת באוב את המתים בתוכי ,עוררת את תמימותי הקבורה, עררת אותה לחזור לרבוץ בפי ,במחשבותיי, ובמיוחד ברגשותיי כלפיך.
רק אתה הצלחת להעיר אותה, בזכותך קמה לתחייה,אתה הנסיך מהאגדה של היפיפיה ,אותה אחת שנרדמה, ובטירה הייתה קבורה.עד שהגעת.
ובגללך, אני מתהלכת ,בכותנת הפסים שלי.הלוך ושוב, הלוך ושוב בחדרי ,כמו נמצאת אני בבית משוגעים.
הולכת וחוזרת.מבולבלת.
חושבת כל היום רק עליך,כמה נעם לי מבטך, כמה יפות הן עיניך,איך כה בוהקות הן שפתיך,
ואיך זה שאני כל כך משתוקקת אליך?!איך מדמיינת אותי כבר בן זרועותיך?
לוחשת "אני אוהבת אותך "באוזניך,עושה איתך אהבה.חולמת עליך.
האם זה הגיוני?זה יכול להיות מציאותי?!בדבר כזה לא פגשתי מעודי.
כשאני מנסה להתקרב אליך ,כולי רועדת, לא מוצאת מילים, ממש מבולבלת.
כשהסתכלת לעברי אותו יום בחזרה, וחייכת אליי,את אותו החיוך,אותו חיוך שלעולם לא אשכח.
אותו חיוך שלא אכפת לי להסתכל עליו לנצח.
לא אשכח את הרגע הזה ,שבו הענקת דווקא לי את החיוך המקסים הזה שלך,אותו חיוך ששבה אותי ,בכלא האהבה שלך.
בגללך מתנהגת עכשיו מוזר,כבר כעט לא אוכלת, רק אותך מחפשת כמו עיוורת שמחפשת את מקל הנחייה שלה.כן, ועדיין הולכת עם כותונת הפסים כסהרורית בבית משוגעים.
תולה תקוות על חבל דק שאט אט נפרם ונקרע ,רוצה אותך, כ"כ רוצה, אף פעם לא הייתי יותר בטוחה.
אך, עוד יום עובר בשתיקה,שלי-שלך,אהבי שלא נאמרת,רק גוברת ,מיום ליום בועטת חזק יותר בנשמתי וצועקת שיתנו לה לצאת לאויר העולם.
ועדיין, נשמרת כב"בור סוד" שאין לו תחתית ורק מתמלא ומתמלא,בעוד חוויות, בעוד מבטים וחיוכים,בעוד מילים.
ועוד יום עובר עליי בלעדייך, מבלי שתדע את שמי,היכן אני גרה, מהו גילי,אתה יכול רק לשער,
בעוד שאני יודעת כבר הרבה עליך.
עוברת ורואה אותך בכל בוקר, באותה תנוחה משלב רגליים, קורא ספר ומתעניין בו ,תמיד, באותו מקום, לבד.
האם תזכור אי פעם שחלפתי על פניך ולו לרגע קט?האם תשמור חיוכי בזכרונך כפי שאני אשמור את שלך בזכרוני? והפעם.. תסתכל עליי באותן העיניים ,אך לא באותו המבט?
מקווה בשבילי שאתה יודע עליי חצי ממה שאני כבר יודעת עליך.
ומייחלת לרגע שתקרא לי שוב,הפעם לא אהסס,לראות את מבטך האהוב.
המבט שמשאיר אותי שיכורה, מסוממת,כמעט חסרת הכרה.המבט שלך, אותו מבט חודר,
שמתפרץ אצלי כמו גלים בים סוער....ולך, לך אני נותנת שני דגלים,לבן ושחור.
אם תבחר בלבן-אדע שאהבתי הכניעה אותך.ואהייה שלך.
אם תבחר בשחור-אדע, כי מצפה לי יום גשום וסוער בעל מזג אויר ערפילי וחשוך.

אז.. אמור לי, באיזה דגל בחרת?!