אמון

אמון.
אמון, דניאל, זה הדבר החשוב ביותר בכל קשר. אבן הפינה של כל חיבור. אם אין אמון אין כלום, זה סתם זוג אנשים או אולי מקבץ אנשים המתקשרים זה עם זה אך לא מאמינים זה לזה, אז מה ערך מילותיהם? מה ערך מחוותיהם?


האמנתי לך. להכל. למה שתשקר? נכון, הייתי לפעמים תמימה מדי, והעלמתי עין מדברים ברורים, מסתירות פנימיות בדבריך, אך ביטלתי זאת בהנחות שאולי אני לא זוכרת היטב, שאולי אני לא מבינה אותך מספיק ואולי פשוט בגלל שמטבעי אני כ"כ כנה וישרה שלא האמנתי שאדם כ"כ קרוב אלי יוכל לשקר לי.


שנים של שיחות ותמיכה. הוי כמה לדיבור יש כח. כמה צדק אחי שאמר לי להתרחק ממך, כמה שהוא צדק כשאמר שאין דבר כזה "רק לדבר". הפה הזה, המילים הללו, הביטויים וההבטחות, הוי כמה כח יש להם. הם הצליחו להפיל את כל החומות המקיפות את ליבי, הצליחו להגיע עד לדלת הכניסה, לפרוץ את המנעול ולהתביית בלא בושה. המילים הללו, אוי כמה מר לאותן אוזניים ששמעו אותן, לאותו לב שנתן להן לעשות בו כרצונו. כמה קשה להודות שאותן אונזיים אוזניי הן, ואותו לב ליבי הוא. אבל איפה היה השכל? אני שואלת את עצמי.


שנים. יום יום. שעות של תמיכה, של רעות, של עידוד, של תקווה, של תפילה משותפת, של קודים וצפנים שהתפתחו רק בנינו, של בדיחות שרק שנינו הבנו. ואמון. כמה אמון. אוי אילו לרגע עצרתי להביט, אילו עצרתי להשקיע מבט מעמיק יותר, אולי הייתי מגלה שהכל שקר.


איך יכולת דניאל? איך יכולת? כמה אהבתי אותך. היית לי יותר מאח, יותר מחבר. איך יכולת לשקר לי ככה? לשקר על דבר כ"כ נורא. לפגוע בי ככה מבלי לחשוב פעמיים. ככל שהזמן עובר קשה לי יותר לסלוח. קשה לי למחול לאותו פורץ מנעולים מנוול שנכנס לליבי, השמיד, החריב ובוקק.
אמנם התנצלת. ונכון שהודת וניסית לרצות אותי. אך כל דבר בזמנו, ואת זה לא אני אמרתי אם כי קהלת החכם מכל אדם: "עת לאהוב ועת לשנוא. עת מלחמה ועת שלום"-אילו היית מגלה לי לפני שנים, עוד בתחילת דרכנו, הייתי מבינה, הייתי עוזרת, הייתי שם בשבילך. אבל כ"כ הרבה זמן הסתרת ממני דבר כזה?? ועוד ציפית שאסלח. אוי, מסתבר ששנינו לוקים בנאיביות יתרה. אינני מלאך, וגם לא קרובה לכך, אז סלח לי שלמרות הפצרותך אני בדעתי שלי. ודעתי שלי אינה קלה לישום. אני נלחמת בעצמי לא לענות לאי מיילים שלך, כי אם אכתוב לך רק מילות זעם ישפכו ממני, ואני נלחמת בעצמי לא לענות לטלפון, לא לחשוב עליך. אני עושה הכל כדי לשכוח ממך. בנתיים זה עובד. תודה לא-ל. ותודה לאחי יקירי שתמיד תומך בי, ורק בו ובבורא עולם אני נותנת אמון מלא.


לא, אני לא אתן לך להרוס לי את החיים. אני לא אפסיק לבטוח באנשים רק בגלל שנוכחתי פעם אחת שלתמימות שלי יש מחיר. אני חשדנית יותר, ללא ספק, אך לא קיצונית-"כבדהו וחשדהו"-אך משאני יודעת שניתן לבטוח באדם, כל אשר יהיה, אז אני בוטחת בו, כי האמון הוא המתנה הגדולה ביותר שיש בקשר, ואני לא אתן לך לקחת אותה ממני.


מקווה בשבילך שתשתנה. שתחזור בתשובה שלמה. אני עוד עובדת על עצמי לסלוח ולשכוח.


בחיוך שהפעם לא ירד מפני, ובעיניים מאירות שאיש לא יכבה את הברק בהן שוב-עפרה.