מכתב למישהו שם למעלה

שוב כותבת לך מכתב... מכתב שלא אקבל עליו תשובה.. מכתב שישאר אצלי במגירה תמיד.. עוד מכתב מטופש של מישהי לא עצובה... גם לא עייפה פשוט שבורה... אני מרגישה שאני לא יכולה יותר.. הקול לוחש תפילה חרישית.. ואף אחד לא שומע.. אף אחד לא יודע ולעפמים נדמה שגם אתה לא יכול לשמוע את הכאב שבי...


כול כך הרבה רעש יש סביבי... חוסר משמעות... רגש שמת כבר ממזמן.. בדידות נוראית כול כך.. ואיפה אני נמצאת בין כול זה... ואיפה השארתי את נשמתי חסרת המנוחה... בבקשה תחליש טיפה את האורות שאוכל למצוא את עצמי.. למצוא מה שאבדתי..


אני לוקחת את האשמה עלי... לא מאשימה אותך.. לא מאשימה אותך.. לוקחת את האשמה עלי.. האשמה על מצבי המר.. על הזיכרון שלא מרפא על זמנים טובים שנשארו מאחור.. על הבדידות שמשאירה בי יותר מידי ריקנות.. ריקנות שעוד תהרוג אותי... אל תדאג אני לוקחת את האשמה עלי... אני האשמה היחידה...


כשהלב שבור כול כך.. שהריקנות אוכלת כול רגש... מי לעזאזל יישאר ברגעים אלה לרפא... מי זה שיעז לרפא מה שנחלש כול כך.. הבדידות זועקת לי שאף אחד.. ואי אפשר שלא להרגיש דקירה קטנה .. שהמבט פונה סביב ולא רואה אף אחד...


עוד מכתב לך... מכתב של התפרקות מכול הכאב והאכזבה... מכתב של דמעות שקטות.. הייתי רוצה לצעוק בקולי קולות את כאבי לעולם.. שיראו.. שידעו מה מסתתר בתוכי.. אבל הכול נשאר שקט מידי ורק אתה ... רק אתה שומע לכול הכאב.. אני מצטערת כול כך...


אני מצטערת שלקח לי זמן לראות.. להבין שזמן שאבד כבר לא ישוב... התעסקות שלי בכאב גורמת לי לשלם מחיר יקר מידי עכשיו... כי השנים היפות כבר מאחורי... כי מזמן שכבר שכחתי לחייך ... כי אני לומדת לאט לאט להיות אדישה להכול.. והאדישות היא גרוע מהכול .. כי האדישות הורגת..


אני מבולבלת בגיל שהוא באמצע.. אולי אני מגזימה מחצינה טיפה את הכאב.. אולי מחר בבוקר המצב רוח ישנה כיון וכול זה יראה לי שטות.. והכול יהיה בסדר.. אבל יודע מה עצוב באמת שאני לא באמת מאמינה בזה.. בתוך תוכי אני יודעת מחר יהיה בדיוק אותו הדבר.. אותו הרגש רק יום אחר.. ושמש זורחת