לאהובתי!! את כל כך תחסרי לי!!!!!!

ילדה מתוקה שלי, אני רושם לך מכתב זה, ואני מסתכל על התמונה שלנו מהמסיבת גיוס, תמונה שאת חושבת
שיצאת בה זוועה, ואני חושב שיצאת בה מדהימה, אני מסתכל על התמונה שלנו בשעון שקנית לי לחודש, התמונה
של הנשיקה, על השולחן, במקום  הקבוע שבו אני מניח את התכשיטים ששכחת אצלי לילה אחרי לילה, אם זה
בכוונה או בלי כוונה, על המיטה שלי, המיטה שהיא כל כך ריקה בלעדייך, שהיא רק "קרש" ומזרון בלי שאת
נמצאת עלייה, בלי שאנחנו אומרים את הדברים המתוקים אחד לשני, הדברים שגורמים לי ולך לחייך או לפרוץ פתאום
בצחוק שכמעט מעיר את ההורים שלי, בלי הנשיקות שמשאירות אותי חסר נשימה וצמא לעוד, בלי שגופך נוגע בגופי.


זה הלילה הראשון שאני חוזר ביום חמישי מהצבא, ובמקום שניהיה אחד בזרועותיו של השני את נמצאת לך הרחק בחיפה,
כן ילדה, התגייסת אתמול, ואת חוזרת רק מחר הבייתה, ולי זה כבר נראה כמו נצח, אני מתגעגע למגע שלך,
לצחוק שלך, לריח שלך, לעיניים המדהימות האלה שאני שוקע בהן כל פעם שמבטינו נפגשים, זה כל כך מוזר לי להיות בבית
ולדעת שלא ניפגש, שאת נמצאת הרחק בטירונות.


כנראה שזה לא מספיק לזה ששומר עלינו מלמעלה לראות אותנו מאושרים ביחד, כנראה שהוא רוצה לבדק את חוזקה של אהבתינו
אם הוא מחזיר אותך ליומיים הביתה דווקא ביום כיפור, וישר אחרי זה את חוזרת לבסיס ל-21 יום. זה נראה לי הבמחן הכי
קשה שנאלצנו לעבור בינתיים מאז שאנחנו יחד, אבל אני מאמין שאת יודעת כמו שאני יודע שאנחנו הרבה הרבה הרבה
יותר חזקים מכל כוח שיש ביקום ובמקרה שלנו האהבה כן מנצחת, וכן מתוקה אנחנו נתגבר גם על זה.


מאז שאמרת לי שאת הולכת לסגור 21 יום בבסיס אני מרגיש על הפנים, ממש אין לי חשק לכלום, רק להיות איתך, לתפוס
אותך חזק בין זרועותי ולא לשחרר אף פעם, אבל אני יודע שזה לא יעזור גם אם אני אבכה, אתעצבן, ההפוך את העולם, אני צריך
להיות עכשיו חזק בשבילך, להיות הקרש התומך שלך, לעבור איתך בלב את הטירונות.
ושאת מדברת איתי בטלפון ואומרת לי כמה מריצים אתכם שם, וכמה את סובלת, אפילו שזאת רק ההתחלה אני פשוט מרגיש שאני חייב
להיות שם, לשמור עלייך, להדריך אותך עם הניסיון שלי, לכסות אותך בלילה לפני שאת הולכת לישון, הרחק מהבית, להביא לך נשיקת בוקר טוב, ומייד את השוקו שאת כל כך אוהבת על הבוקר, פשוט להיות שם בשבילך.


כל המחשבות האלה לא עוזבות לי את הראש כבר כמה שעות, אני מנסה להבין האם אני מסוגל לשבור את הצום של יום כיפור
במחשבה שאני לא אראה אותך כמעט חודש, ואני אומר לעצמי שזה כולה פעם אחת, ושזאת סיבה ממש טובה, ושאני ימות
מגעגועים אלייך, שאני עוד יתפוס בסוף טיסה אליך! אבל אני יודע שאם אני אשבור את הצום הזה, אפילו שאת לא צמה אני
ארגיש שנכשלתי, שלא עמדתי במבחן, ושהעדפתי את תענוגות הרגע על האושר הנצחי. אז בלי כל קשר לכיפור, האהבה שלנו
מספיק חזקה בשביל לשרוד חודש אחד הרחק מהשני, אפילו שזה לא כל כך אפשרי כי את תמיד בליבי ואני תמיד פה בשבילך!


אז מתוקה שלי, תדעי לך שאני אוהב אותך עד סוף העולם, ושאני מתגעגע אלייך ברמות שאי אפשר לתאר, ואני כבר מחכה
שתגיעי מחר לבית, ושניהיה ביחד עד כמה שזה יתאפשר ולאחר מכן נתחיל במבחן הקשה הזה, שלאחריו את תקבלי חיבוק כל כך
גדול שלא דימיינת בחיים שחיבוקים כאלה קיימים!


השיר שאני שומע כבר כמה שעות: דויד ברוזה - בוכה אל הקירות.


שמיים של עצב עלי, והלילה
נוטף לאיטו כמו חלב הנר
חרמש הירח קר - מלמעלה
אומר לי לך הלאה ואל תשבר


רכבת הלילה מלאה געגוע
ואני ברציף מחכה כמו לנס
מעיל של בדידות לי - קרוע
אומר לי לנוע ועוד לחפש


ושוב געגוע
פגוע נגוע
ברעל זכרונות
גופי בלי גופך
שוב גווע, שוקע
שוקע
שוקע
כאן לבד בין הקירות
y lloro ,y lloro
וצועק אל הקירות
השמש זורחת בעיר הזרה לי
לא יודע לאן מוליכים הרחובות
רק זה שאליך הולך - הוא יקרא לי
תראי איך יקרא לי
יגיד לי לבוא
ללכת שנית לאיבוד בעינייך
לחבק אותך שוב, לחבקך שוב אלי
עקבות לא השארת שאלך אחרייך
השארת את פנייך צרובות בעיני


ושוב געגוע
פגוע נגוע
ברעל זכרונות
גופי בלי גופך
שוב גווע, שוקע
שוקע
שוקע
כאן לבד בין הקירות
y lloro ,y lloro
ובוכה אל הקירות