לנסיכה שלי - קשה לי להסביר לך מי אני, אולי זה יעזור..

8 וחצי בבוקר עכשיו, הגעתי לבסיס לפני משהו כמו 10 דק', שמתי לי שעון מעורר ל 10:10,
ואני הולך לישון.
בעצם כל סיפור צריך התחלה, וזה מביא אותנו להתחלה שלנו, אני לא יודע בדיוק איפה ההתחלה
הזאת, אם זה כבר בגנים מהרגע שנולדתי או אולי כל מני ארועים בחיי ששינו ועיצבו את האופי שלי
ועשו ממני את מה שאני כיום - מה שרשמתי לך בהודעות שאני כיום. אולי זה היחס הנוקשה של
ההורים כלפי שלא פעם גרם לי לבעיות חברתיות, או אולי התקופה שהסתובבתי עם רוסים והם אלה
שהכניסו בי את כל החוסר בטחון הזה, החשדנות כלפי האחר, אפילו אם האחר הוא חבר או במקרה
שלנו - אהבת חיי.
קשה לי לאתר בראש את המקור של התכונות השנואות האלה, שאני כל כך שונא בעצמי, והנה בזמן
שאני כותב לך שורות אלה פשוט פורצות לי דמעות מרוב שאני יודע כמה אני צודק, אה דרך אגב, את
חייבת לי מזל"ט, בין 7 ל-8 לא ירדה לי דמעה אחת אפילו, הייתי באוטובוס בדרך לבסיס, אז
איכשהו עוד הצלחתי להירדם, לנוח מהדמעות, מהכאב העצום שיש לי בחזה שעושה לי בחילה ומקשה
עלי לנשום. אבל נחזור לעניינינו, התכונות האלה שאני כל כך שונא בעצמי, הבעיה היא שאני אפילו
מודע להן, אני מודע לזה שאני חשדן, אגואיסט, סוציומט, קנאי, חסר סבלנות, נוטה להיות
במצב רוח רע. ואני יודע שהן קיימות בי, זה לא אמור להיות השלב הראשון בפתירת הבעיה? אני מודע
בקיום הבעיה, אז למה היא לא נפתרת למה אני לא מוצא לה פתרון כבר כל כך הרבה זמן? אני יודע
שבגלל התכונות האלה אני אזיל עוד הרבה דמעות מלוחות בחיי, אז למה אני לא מצליח להיפתר מהן?!
למה הן ממשיכות לרדוף אותי?!
למה אני מנסה לשכנע את עצמי במשהו אחד והרגש שלי משתלט עלי לגמרי ומכתיב לי משהו אחר?
למה הראש אומר לי בפרטי פרטים כמה את אוהבת אותי, כמה דאגת שיהיה לי נוח בחתונה של אחותך,
כמה רקדת, כמה חיבקת, כמה נישקת, אז למה הרגש שלי גורם לי לשים לב דווקא לשנייה שלא היית
שם בשבילי, למה אני מייחס חשיבות למעשים שוליים שאת עושה או לא עושה, למה אני סופר כל
דקה וכל שניה שאני לא איתך כי את נחה בבית, או במצב שאת יכולה לבוא אבל כרגע עוד לא באה,במקום
להבין שיהיה לי איתך את כל השניות ואת כל הרגעים הכי מדהימים בעולם, אם אני רק אלמד להרפות
קצת ולא אצפה שתרוצי אלי בכל רגע פנוי שלך, אם אני לא אקח ללב שבחרת לנוח כמה שעות בבית
במקום אצלי במיטה.
למה כל הזמן יש לי רגשי נחיתות? איך זה שאת אומרת לי שאני בן אדם מדהים ושכל מני אנשים שמכירים
אותי אמרו לך אותו הדבר ואני כל הזמן חש רגשי נחיתות, לא מעריך את עצמי בשיט.
ולבסוף אני רוצה לדבר על אתמול, מה שעשיתי לך אתמול היה הכי לא במקום מצידי ואני יודע את זה
בראש, וידעתי את זה גם בשניה שעשיתי את זה, עוד לפני שעשיתי לך קטע ידעתי בראש שנריב,
שאני לא צודק, שאני צריך לשתוק ולחייך, איך אני משכנע את הלב שלי להאמין לראש שלי?!
איך?! איך אני מפסיק לקחת דברים בכבדות? לאכול סרטים?
ואני מרגיש שאני הולך להפסיד אותך בגלל זה, וזה משתק אותי, ברגע שאני חושב על זה יורדות לי דמעות
כמו לאיזה כוסית, דמעות שאני לא שולט בהן, וכל הזמן תחושה של כאב בחזה שלא עוזבת אותי מאז
אתמול,מהרגע  שהראש והלב התחילו לריב ביניהם, עוד לפני שאת נפגעת ממני.
אני לא יודע מה לעשות עם עצמי, אני נקרע לגזרים מבפנים, אני פוחד לאבד אותך כל כך..
את הדבר הכי חשוב לי בחיים ואני רק מקווה שמתישהו, מתישהו בזמן הקרוב ליבי וראשי ישלימו, יחתמו
על הסכם שלום, ויפסיקו להפגיז אותי באש מבפנים, ואני מקווה שזה יקרה כשעדיין תיהיה איתי.



אני אוהב אותך, קשה לי עם מה שעשיתי,
אני מבקש סליחה, ומקווה שתוכלי לסבול אותי.