3/> מכתב פרידה.

זה הולך להיות מכתב כואב, אולי הכי כואב שאי פעם כתבתי.
הדברים שאני הולכת להגיד לך לא נזרקים סתם,
אני חושבת טוב לפני כל מילה שאני אומרת,
ומתכוונת לכל אחת מהן במלוא משמעותה.

אני בטוחה ששמת לב שזה כבר לא אותו דבר.
הקסם המיוחד הזה שהיה ביננו כבר לא קיים שם,
הניצוץ שהיה ביננו כשהינו מסתכלים אחד בעיני השני כבר נראה שכבה.
הריגוש נמוג והשאיר מאחוריו שלל רגשות שליליים,
שמכסים את האהבה במעטפת של שחור,
אחד כזאת שכלום לא חודר דרכה,
ואנחנו משום מה החלטנו להשלים עם קיומה ולא לנקוף אצבע על מנת להילחם בה.

אני בורחת- אתה התופס,
תופס
ובורח- אני התופסת
וזה המשחק שאנחנו משחקים מעל לשנה.
משחקים,
כן, עליהם בגדול בנוי הקשר שלנו.
ואני לתומי חשבתי שאהבה אמורה להיות בנויה על אמון,
כנות,
הבנה הדדית,
קבלה אחד של השני.

אני יודעת שזה מאוד פשוט לך להאשים אותי בכשלונות שלנו
כשלונות שלנו אתה שומע?
אתה אימצת את ההרגל הזה,
ואני בלי כל סיבה בחרתי לקבל אותו.

אני פותחת לך את הדלת שתלך
ולא בגלל שאני לא רוצה אותך יותר איתי,
אלא בגלל שאני יודעת שיש שם בחוץ מקום שיתאים לך יותר מאשר איתי.

אני לא מבטיחה לך שתמצא עוד אהבה כזאת שם בחוץ,
אני מפסיקה להבטיח הבטחות שאני לא אוכל לעמוד בהן
אבל היי, שמעתי מישהו אומר פעם שמפריזים בערכה של האהבה
מקווה בשבילך שהאיש הזה ידע על מה הוא מדבר
ומקווה שתמצא את האיזון המושלם בשבילך.

מצחיק איך אתה מצפה ממני להבין אותך בלי שתדבר,
אבל גם לזה אתה מצליח למצוא תירוץ בשביל לחסום.
די! נלחמתי בשבילך כמו שאף אחת לא תילחם
אז תסביר לי בבקשה איך יכול להיות שהפסדתי?

אף פעם לא שמת לב לחוסר התאמה הזה אצלי
בין החיוך למה שאומרות העיניים,
ואולי דווקא שמת לב, אבל בחרת להתעלם.
נוח לך לקבל אותי בגרסא החיובית הזאת
ולא נדמה שאכפת לך שאתה הורג אותי תוך כדי התהליך.

מתה,
מתה זה מה שהרגשתי כה הרבה פעמים מבפנים
בגללך
רק בגללך
והרוב זה לא ממילים שנאמרו או מעשים שנעשו
אלא מכאלו שלא.

קיוויתי שעם הזמן נמצא דרך שבה נוכל להחזיק את הקשר שלנו
אבל הזמן עשה בדיוק את ההפך וכאילו הדגיש כמה שזה היה בזבוז
כאילו הוא לועג לנו
בזבוז. מילה כואבת לשמוע בהקשר לקשר שלנו,
מילה אחרונה שהיתי מקטלגת תחתייה את הקשר.

אחרי כל הדברים האלה אני עדין אוהבת אותך
אוהבת אותך מעבר לגבולות יכולת הלב,
מעבר לגבולות ההגיון,
מעבר לגבולות היכולת שלי להתמודד עם זה.

אז אני מרפה,
תוך כדי שאני יודעת שמבחינה טוטאלית זה לא הגיוני
כי אנחנו קשורים אחד לשני,
בין אם נרצה בכך ובין אם לא,
וגם עכשיו במרחק מיליוני קילומטרים
אני עדין מרגישה אותך בוער אצלי בלב.

תבחר אתה לאן להמשיך מכאן,
אני כבר אהיה מחוץ לתחום
וכל פעם שתרגיש דקירה קטנה בלב
אל תבהל
תדע שזה רק געגוע קטן שהצליח לחמוק מתוכי.

אני ממשיכה מכאן קדימה,
תוך הגמלות מהמנהג למעוד לאחור
תוך דמעות מודחקות
ומילים שאין בכוחי להביע
ואיחוליי לך שתמצא את האחת שתדע להעניק לך
את מה שלא היה ביכולתי
זה בסופו של היום, האושר שלך זה מה שחשוב לי באמת.

דבר אחרון אבקש
וזה לחבק אותך בפעם האחרונה,
לא סתם חיבוק, אלא חיבוק-חיבוק
כמו שרק אתה יודע לתת לי,
חיבוק כזה שבמהלכו אני שוכחת את כל העולם,
חיבוק כזה שאחריו הריח של הבושם שלך ישאר עלי שעות,
חיבוק כזה שידע להעביר לך את כל מה שאני לא מצליחה במילים,
מהחיבוקים האלה שיכולים להימשך שעות...
פשוט חיבוק ודי.