בעקבות הלב

הנה אתם. אני רואה אותכם עכשיו יד ביד ברחוב. אני למעלה בבניין, איזה מזל שאתם לא רואים אותי.


נו, אז איך זה להיות איתו? הוא באמת כזה רגיש וחמוד כמו שאת אומרת? או אולי את סתם רוצה להצדיק את זה שעזבת אותי לטובתו....


כה, שמענו כמה שאתם אוהבים, אתם לא חייבים להיות צמודים זה לזה כל הזמן. והנה, עכשיו הוא עם היד סביב המותן שלך. ומה אני אמור לעשות? אז אני מתאפק לא לזרוק עליו אבן מלמעלה, או אולי לבנה... הייתי שופך עליו דלי מים אם לא היית כ"כ צמודה אליו. איכס.


לאן אתם הולכים? אני מתחיל לאבד אתכם בין כל האנשים. אני תופס ת'מעלית ויורד למטה. איפה אתם? לעזאזל. אה הנה! אני עוקב אחריכם. אתם נכנסים לרחוב שקט, אני מקווה שאין לכם תוכניות פרטיות כי אני מסתכל... עוד פעם פניה, לאן?


אנחנו בספריה. לכאן הובלתם אותי? לספריה? באמת! אתם יושבים על פוף ביחד, כמובן. קוראים ספר ביחד. איזה ספר זה? "עננים של דמעות". אחר כך הספרנית קוראת לו, הוא קם ואת נשארת לבד, מסתכלת עליו. הוא לוקח ספר מהספרנית, מחייך אליה ומושיט לך יד. את מתרוממת בעזרת היד שלו. כמה בנאלי. אין לו מחוות רומנטיות חדשניות יותר?


יוצאים מהספריה. כמעט הבחנת בי. מזל שיש שם אנדרטה שאפשר להתחבא מאחוריה. לא נעים לומר, אבל מזל שהיתה כאן תאונת דרכים...


אתם חוזרים לבית שלך. לא חם לך להיות כל כך דבוקה אליו? יש לך בכלל אויר? איכס.


אני יושב על ספספל ברחוב שלך. למה אני בוכה? נו באמת למה. אולי בגלל שאני מתגעגע אלייך, אולי בגלל שאני מבין שאין לי סיכוי יותר.


אני מתקשר לפלאפון שלך. את לא עונה. את בטח מסתירה מתחת לאיזו כרית כדי שהוא לא יראה שאני מתקשר. הוא בטח שואל למה את לא עונה. את בטח אומרת שזה לא חשוב, ושאת לא רוצה לבזבז זמן איכות איתו על שיחות סרק. כן, אני מכיר ת'תשובות שלך בעל פה.


אני הולך הביתה. הספיק לי לראות אותך להיום.


הערב אני אתקשר אלייך, סתם לשאול מה נשמע. את תגידי שאני צריך להפסיק להתקשר כי את איתו ומה שהיה נגמר, ואת תהי כל כך עדינה וסובלנית. ואת תאמרי שאני עובר ת'גבול כבר. ואני אשאל למה לא ענית היום. ואת תגידי שלא שמעת ת'פלאפון. ואני אשאל אם עשית משהו מיוחד היום. ואת תאמרי שלא. ואני אשאל אם את רוצה מחר ללכת לספריה, יש איזשהו ספר שהיתי רוצה להמליץ לך עליו. ואת תשאלי איזה. ואני אומר "עננים של דמעות", קראת כבר? ואת תאמרי שכן. ואני אשאל איך השגת ת'ספר, הרי הוא עוד רק יצא. ואת תאמרי שזה סיפור ארוך. ואני אחקור. ואת תאמרי שאת צריכה ללכת. תמיד יש לך תואנות כאלה שאלוקים יודע מאיפה את מביאה אותן. אני אשאל מה קרה. את תאמרי שלא האכלת ת'כלב אז את צריכה לזוז. ואני אומר לך שזה תירוץ מגוחך כי אפשר להאכיל ת'כלב ולדבר תוך כדי. אבל זה יהיה מאוחר מדי, את כבר תאמרי במרץ "יאללה לילה טוב, בי" ותנתקי. ואת תחזיקי ת'טלפון קרוב ללב ותלחשי תפילה לאלוקים שיעזור לך, ושיעזור לי לשכוח אותך. ובלילה אולי את תחשבי עליו פחות, כי אני אתפוס חלק ניכר ממחשבותייך. ואולי זה אכזרי, אבל זה יעודד אותי.


נסיכת מצרים שלי, שהיתה שלי, אני אוהב אותך. אני רוצה לקרוא איתך את כל הספרים. לראות את כל הסרטים. ללכת בכל הרחובות. לשיר לך את כל השירים. לקטוף לך את כל הפרחים. מתי תתני לי לחבק אותך? מתי תביני שאני אוהב אותך, שאני רוצה לחזור! אני אעשה הכל, מה שלא תרצי. אני לא אציק, ולא אבכה, ולא אלעג, אני רק אוהב ואתן ואכבד.


שלך באהבה, באמת אהבה


אורי