אתמול

אתמול, יום ראשון, טו בתמוז, חודש לפני יום האהבה.....היה לנו שנה. כן, שנה שאנחנו ביחד. שנה שהלב שלי קשור בלב שלך, שהנשמה שלי לא יכולה בלי הנשמה שלך. שנה שעברנו בה כ"כ הרבה דברים...כ"כ הרבה חיוכים עברו בשנה הזו, אבל כמו כל חיוך גם החיוכים שלנו ירדו מידי פעם, הדמעוות זלגו, הלב הפסק לפעום.....


אתה ידעת כמה חשוב לי היום הזה. היום שמציין מתי נהיית שלי. שלי בלבד!! המלאך שלי..החצי השני שלי... אתה באת במיוחד מירושלים מוקדם בישביל להיפגש איתי ואני כולי באטרף חוזרת מהעבודה,מתארגנת בטילים ובאה לפגוש אותך.... ושנינו מלאי ציפיות..שנינו מתגעגעים אחד לשני...


אז איך זה קרה? איך פתאום מצאנו את עצמנו יושבים אחד ליד השני ושותקים? מסתכלים לכל צד אפשרי העיקר לא להיסתכל אחד לשני בעיניים...איך פתאום הגיעה לי ההרגשה שאני רוצה לחזור הבייתה? לא רוצה להיות איתך? הרגשתי מגעיל...וגם אתה לא היית הכי מרוצה מהמצב..


הבאת לי ביקורת בונה. סבבה. אין בעיה! אתה יודע שאתה אומר לי משו אני מפנימה ומנסה להשתפר.. ולהיפך. לא רק אני. גם אתה!אבל אז אמרתי משו והתעצבנת ואמרת משו בצורנ ממש מגעילה. זה הרגע. זה הרגע שממנו נהרסה הפגישה. זו הייתה הנקודה שפגעה בי. ואתה שואל למה אני שותקת.. כי אין לי מה להגיד. כי כשפוגעים בי או מכעיסים אותי אני מעדיפה לשתוק בימקום להגיד משו ואז להצטער עליו כי אני יודעת שמילים אי אפשר לקחת חזרה. שתקנו. ואז פיתאום אמרתי לך בוא נעשה סיבוב. והתחלנו להסתובב בקניון. ואז התחלנו שוב לדבר על זה.. ואז אמרתי לך שאתה האשם! טעיתי. טעיתי כמה טעויות לא אחת. לא הייתי צריכה לדבר מתוך כעס, אני יודעת.. אבל זה פשוט התפרץ. ולא, לא אתה האשם אנחנו אשמים. זוכר מה אמרנו? אין אני, אין אתה, יש אנחנו. כמו שאנחנו ביחד בטוב אנחנו ככה גם ברע. ככה אנחנו. נאמנים אחד לשני.... נפגעת. יותר מאוחר אמרתי לך שטעיתי ולא אתה האשם אבל זה היה אח"כ.. לא יכולתי לומר את זה מתוך כעס. ואז שוב ישבנו ולא דיברנו... יותר נכון- אתה ניסית לדבר איתי אני לא כ"כ שיתפתי פעולה.. ואז ראיתי את העיניים שלך. כן, העיניים המהפנטות האלו שכשהן מסתכלות עליי הן נוצצות. אבל הפעם הן לא נצצו, היה בהן עצב... ביגללי. ואז אמרתי משו שגרם לך לחייך.. ניסית לא לחייך, אבל אני ראיתי אותן. מבצבצות להן מתוך הלחיים שלך. הגומות שלך. הגומות המהממות שלך שאני כ"כ אוהבת ואז אחריו בא החיוך...ואז גם אני מצאתי את עצמי מחייכת.ואז כל הפגישה השתנתה לגמרי.. פיתאום כבר אין שתיקות, אין כעס. יש רק אהבה.. והמון!


קניתי לך שרשרת שחרות עליה "ואהבת עולם אהבתיך". הלוואי שכל פעם שהיינו רבים או שהיית כועס עליי היית ניזכר בה.. מסתכל עליה..מחזיק אותה ביד וניזכר, שאני אוהבת אותך.פשוטו כמשמעו. פשוט אוהבת. לא ביגלל דברים שיש לך או אין לך, אלא ביגלל האישיות המדהימה שלך, הרוחב לב שלך, הנכונות לעזור וכל שאר הדברים שגרמו לי להתאהב בך. הלוואי.


אז למה? למה בישביל להעריך כל פעם מחדש אחד את השני, בישביל להבין שהקשר הזה הוא לא משו שהוא מובן מאליו, בישביל להבין מה שיש ביננו וכמה אנחנו אוהבים אחד את השני אנחנו צריכים לריב? למה?


למה אנחנו לא יכולים להתגבר על הכעסים, הקטנוניות, הדברים הקטנים שמעצבנים או מכעיסים אותנו, וכן, לפעמים גם פוגעות בנו..למה? אני מנסה, ואתה יודע את זה. גם אתה מנסה ואני יודעת את זה- ואני ממש מעריכה אותך וגאה בך על זה כי אני יודעת שזה קשה לך....הלוואי שנצליח להתגבר על הכל ולהצליח להיות יחד בלי ריבים. כי אהבה, לא חסר לנו ב"ה.. יש בשפע!..... אבל סובלנות וסבלנות ולפעמים גם הבלגה.... עדיין חסר קצת...


מצפה לעתיד טוב יותר.........


                                                   "אהבת עולם אהבתיך....."


                                                    שלך לנצח!