כמעט.

ושוב אנחנו נפגשים, אתה רוצה לדבר, אבל אתה לא אומר כלום. אבל אני כמעט ויכולה לשמוע אותך, אני רואה בעיניים שלך מה אתה רוצה להגיד, הן מביעות חרטה, צער ואולי אפילו קצת, רחמים ואני כמעט וקוראת את המחשבות שלך, אני יודעת מה עומדת לך על קצה הלשון, אבל אתה שותק ואז - "אני אוהב אותך" - ומחבק אותי ישר שאני לא אספיק לראות בעיניים שלך שזה, שקר. אבל אני יודעת, ראיתי ממזמן מה אתה באמת מרגיש ולא משנה כמה טוב אתה יודע לשקר אני קוראת אותך היטב. למדתי אותך ואני מכירה אותך יותר מידי טוב, ואני לא אתן לך לשקר לי עוד ולא משנה עד כמה זה בא מהתחשבות כלפי - אני לא צריכה את הרחמים שלך - ולא משנה עד כמה אני אוהבת אותך. אז אני מרחיקה אותך ממני, דוחפת אותך - להרחיק ממני את כל הרמאות הזאת שסבבה אותי במשך כל כך הרבה זמן ואני מביטה בך ברוע, כמעט בשנאה, ועכשיו אתה מביט בי ופתאום אתה משפיל את עינייך, אתה מתבייש בעצמך - אתה יודע שאני יודעת הכל - אבל אני שותקת אני לא אומרת דבר כי אם אתחיל לדבר לא אשתוק לעולם ואגרום לך להתבייש עוד יותר, ואני לא מחפשת את זה. אבל משום מה אני לא מצליחה להרפות, להסיר את המבט שלי ממך למרות שמבטך כרגע מופנה למטה. אני מרגישה את הדמעות עומדות להתפרץ אבל שומרת על מבט חתום, הלב של מתפוצץ מכאב ואני רוצה לצעוק ולהרביץ לך אני כל כך כועסת עלייך כל כך רע לי אפילו אתה לא יכול להרגיש עד כמה. אבל אני לא זזה אני עומדת כמו בול עץ מביטה עלייך אני לא רוצה שתראה שרע לי אני לא רוצה שתדע שהרגת אותי שבעצם לא נשאר בי דבר. ואתה עדיין עם הראש למטה, מכאיב לי עוד יותר בגלל העובדה שאתה לא מוכן להתסכל לי בעיניים. "תרים את הראש שלך" לא יודעת מאיפה זה בא, לא יודעת למה אמרתי את זה, לא יודעת איך הצלחתי בכלל לפתוח את הפה שלי אבל אתה מרים את ראשך והעיניים שלך נוצצות והלב שלי נשבר אפילו עוד יותר אבל הרוע הזה והכמעט שנאה הזאת אלייך עדין פועמת בי מוכנה להתפרץ בכל רגע. ואני רוצה לשמוע את כל האמת אני רוצה לדעת למה אני רוצה להבין בפרטי פרטים איך הכל התחיל ובשביל מה. אני מסתכלת עלייך במבט הכי מאיים שהצלחתי להפיק ואני מנסה להפגין כוח חוזק - אני לא רוצה שתרגיש עד כמה אני חלשה מול מבטך - "מצטער" אני לא צריכה את הסליחה שלך, אבל אני לא אומרת דבר אני מחכה להמשך אני מחכה להסבר שלך שמגיע לי, אתה לוקח נשימה ומתחיל לספר על השנה הראשונה של האהבה שהייתה לך כלפיי על הערכה וההערצה העצומה הזאת וממשיך בקול חלוש על המשיכה שנותרה לך כלפיי בי האהבה וכמה שפחדת לפגוע בי. ואני לא מוכנה לשמוע יותר אני עוצרת אותך מסתובבת והולכת וכל צעד מעצים את הכאב אבל אני לא אתן לדמעות לרדת - אני לא אבכה עלייך לעולם - ואני יודעת שאתה עדין עומד שם ואני פוחדת להסתכל אז אני ממשיכה ללכת ואני כמעט רצה מדליקה סיגריה ומרגישה את החולשה הזאת עוטפת אותי כאילו אין לי בשביל מה לקום מחר, והכאב חד יותר מתמיד ואני לא יודעת לאן אני הולכת - לא אכפת לי לאן רגליי יקחו אותי - אבל אני הולכת קדימה עם הראש מושפל למטה כי אני לא מסוגלת להביט באנשים השמחים ברחוב, אני לא מסוגלת לחשוב שלמישהו בכלל טוב עכשיו, אני הולכת כמו זומבי למקום שאני אפילו לא מתארת לעצמי כמה יהיה לי קשה לצאת ממנו.