למה עכשיו?

אני מנסה להזכר מתי הכל התחיל ואיני מצליחה לדייק. אולי לפני ארבע שנים.. אולי יותר. הייתי בת 16 אולי. הוא היה בן 22. כן, הפרש לא קטן, אני יודעת. הייתי רואה אותו כל יום בדרך לבית ספר. הוא היה עובד איפשהו בדרכי הקבועה. בהתחלה התעלמנו זה מזו. אך אחרי כמה בקרים רצופים הפרצופים נעשים מוכרים וכדרך הטבע המוכר נעשה קצת אהוב. והוא התחיל לחייך אלי כל בוקר. ואני הייתי ביישנית (אני עדיין כזאת) וחייכתי חיוך קטנטן שבקושי נראה. והוא היה קורא לי לפעמים "ילדתי, תפסיקי לחייך בסתר" ואז חיוכי היה מתרחב בעל כורחי ואף הופך לצחוק מאופק. וכך עברו כמה חודשים. יום אחד הוא עצר אותי מהליכתי החפוזה ושאל לשמי.


"ליאת"


"נעים להכיר. אני טל"


ומשם זה המשיך לשיחות ארוכות יותר. אני זוכרת שפתאום לקום בבוקר היה הרבה יותר קל, ואימי הופתעה מתופעה זו אך שמרה זאת בליבה מחשש שאשנה את מנהגי החדש ואחזור לעצלות הבוקר שהיתה תוקפת אותי כל יום באותה שעה.


הזמן עבר וגילינו בנינו הרבה דברים משותפים. אהבנו לנגן יחד ולרוץ ביחד. יכולנו לדבר שעות ולצחוק על העולם. היה לנו כיף ביחד אך במשך יותר משלוש שנים לא היינו מוגדרים כ"זוג". מעולם זה לא הפריע לנו. היה לנו טוב ככה. חששנו מתגובותיהם של הסובבים אותנו אילו היינו זוג מוצהר. אך בעיקר חששנו מהמחויבות שהצהרה זו תכפה עלינו.


וכך חלף הזמן. ואני סיימתי תיכון ונסעתי לשירות לאומי בעיר רחוקה. הקשר כמעט נותק כיון שרק אחת לשבועיים הייתי מגיעה הביתה. בהתחלה התגעגעתי נורא, אך עם הזמן שכחתי את מה שהיה בנינו. הכרתי בחור מקסים והתאהבתי. די מהר ניהינו חברים. יצאנו שבעה חודשים וכמעט אף אחד לא ידע מלבד החברים הקרובים. יום אחד הבאתי אותו הביתה והשמועות עשו דרכן לאוזניו של טל. לאחר זמן מה נפגשנו במקרה באיזו חנות. שנינו היינו לבד. הייתי נבוכה וטל היה נראה לחוץ. לא ידענו מה לומר. עמדנו כמו שני נרות מביטים זה בזו כמעט דקה שלמה. ואז הוא אמר: "אז שמעתי שיש זוכה"


"מה" שאלתי במבוכה. ידעתי בדיוק למה הוא מתכוון אך העדפתי להעמיד פנים שלא.


"שמעתי שיש לך חבר חדש. איך קוראים לזוכה?"


"אה. כה.. אממ.. וואלה? איך שמעת?"


"את יודעת.. עיר קטנה"


"כה.. טוב אממ אני ממש... וואי כבר שתיים.. נתראה כבר... ביי"


הוא שתק. הלכתי והוא עמד שם והסתכל.


עברו יותר משלושה חודשים מאז. חבר שלי ואני מאורסים. חזרתי לעירי ועכשיו אני רואה את טל בתדירות גבוהה ומלחיצה באופן יוצא מן הכלל. הוא לא יוצא לי מראש ואני לא יודעת מה לעשות. אני אוהבת את ארוסי, אהבה שאין לה תחליף. אך משומה טל מסרב לצאת לי מהחיים. לפעמים הוא בא בערבי שבתות לבית של ההורים שלי (במודע שהוא ימצא אותי שם) ומזכיר לי כל מיני דברים שהיינו עושים ביחד. ואני לא רוצה להיות קרירה אליו אך זה גם לא פייר להיות חביבה יותר מדי. ודרך האמצע היא כ"כ מסוכנת כי לפעמים היא משדרת מסרים כפולים.


אני לא יודעת מה לעשות. אני רוצה להתחתן ולהיות כל כולי של בעלי, אך טל הזה.. אוף.


מה לעשות?