אוי עידנוש

עידני,


אני באמת לא יודעת למה אני כותבת לך מכתב כאן, הרי אתה לא תקרא אותו... אולי סתם כי בא לי שמישו ישמע מה שיש לי לומר, אתה כ"כ מסוגר בימים האחרונים, אי אפשר לדבר איתך.


אז שוב רבנו אתמול. למה? כי אתה במצב רוח מעצבן כזה, אתה כועס על ההורים שלך ומוציא את הכל על כולם. אז אני פה כדי לתמוך וכדי לעזור, ואני יודעת שכל הנושא של הגירושין של ההורים שלך מאוד קשה לך, אבל אתה לא מוכן לקבל תמיכה. כל פעם שאנחנו מדברים ואתה שופך את הלב אני יושבת ומקשיבה לכל מילה, מעודדת, מזכירה לך כמה שאתה שווה וכמה שלמרות הכל אתה עדיין אותו עידן שהיה פעם. ואתה רק בוהה בי ובסוף אומר: "טוב אבל את לא יודעת מזה הורים שמתגרשים, את לעולם לא תביני" אבל אני כ"כ מנסה להבין אותך, ואני כ"כ משתדלת ולך זה בכלל לא איכפת.


עידני אני לא רוצה לשפוט אותך בתקופה כ"כ קשה לחייך, אבל עברו כבר שישה חודשים מאז שהכל התחיל ועדיין אתה לא ממשיך בחיים. אני לא מצפה שהכל יחזור לקדמותו, הרי אחרי הכל ישנו שינוי משמעותי בחייך, אבל בבקשה ממך אל תתאכזר אלינו (אלי ואל כל החברים הקרובים שלנו) רק בגלל המצב בבית. אתה חייב לחזור לעצמך! אל תשכח את כל האנשים שאוהבים אותך.


אתה יודע, בהתחלה היה לי כ"כ כיף איתך, היית נחמד, היית אוהב. עכשיו אתה כבר לא מאמין באהבה (שוב, בגלל ההורים שלך), אז למה אתה איתי? אני לא רוצה להיות מניאקית ולעזוב אותך דווקא בתקופה שאתה הכי זקוק לתמיכה שלי, אבל עידן נשמה זה כ"כ קשה להיות איתך. מתי בפעם האחרונה שאלת מה שלומי? מתי בפעם האחרונה הקשבת גם לבעיות שלי? ומתי בפעם האחרונה יצאנו מבלי שתתעצבן ומבלי שהערב יסתיים במריבה? זה קצת מפחיד לדבר איתך עכשיו, כל מילה צריכה להיות מחושבת וכל משפט מתוכנן מראש, נעשתה כ"כ מתגונן כאילו כל העולם יוצא נגדך. מתי תבין עידנוש, אני וכל השאר אוהבים אותך, המון!


אז אני נשארת עוד קצת.. אבל בקרוב אולי כבר אלך. אתה יודע, לא סיפרתי לך, אבל רוני, כן כן, רוני ההוא שאתה עובד איתו, הוא שאל אם הייתי רוצה לצאת איתו. כמובן שסרבתי הרי אתה ואני חברים, והוא אמר שהוא חשב שנפרדנו כי אתה כבר לא מדבר עלי בכלל וגם בכלל הוא לא ראה אותנו ביחד שנים... מעניין למה...


אהוב יקר, בבקשה אל תשכח שאנחנו פה בשבילך, אם רק תיהיה מוכן לקבל קצת מאהבתנו.


שלך בנתיים


דקלה