האהובות שלי

למדתי בחיים האלה שגעגועים הם לא רק לבן אדם,אלא להרבה דברים שסובבים אותנו....
כשאתה מתרגל לדבר בחיים ופתאום הוא כבר לא שם זה הכי קשה בעולם וחוץ מלבכות שום דבר אחר כמעט ולא עוזר כי הוא כבר לא ישוב בחזרה.
היו לי פעם את שתי הכלבות הכי יפות בעולם קראו להן בוני וסנוואו.
בוני הייתה קטנה ושחורה ואילו סנוואו הייתה ההפך הגמור שלה ,גדולה ולבנה..
אבל אני אהבתי את שתיהן באותה מידה


לפני כמה שבועות אימא שלי מסרה אותן כי הטיפול בהן נהפך לקשה מהרגיל.הוצאות רבות
טיפולים כאלה ואחרים ובעיקר הרבה הרבה מסירות ואהבה.דבר שאימא שלי לא יכלה לספק להן יותר כי אני הייתי בצבא ולה היה הרבה מה לעשות בבית ובעבודה...היא דיברה על זה הרבה אבל אני אף פעם לא חשבתי שהיא באמת מסוגלת לעשות את זה,אחרי כמה ימים טלפון מאחותי שאימא שלי כבר מסרה אותן
ואז נהיה לי עצוב באמת...


הגעגוע מורגש כשאני חוזרת הביתה מהצבא אחרי שבוע משביז הכי כיף לפתוח את הדלת ושמישהו יקשקש לך בזנב ויקבל אותך בברכה ואפילו תזכה לאיזה ליקוק אבל כל זה כבר לא קיים והגעגוע חזק...


פתאום הן חסרות בדברים הכי קטנים, כשאני אוכלת אני רגילה שהן לידי ואני זורקת להן איזה משהו..עכשיו מסביב הכל ריק והאוכל שנשאר הולך לפח...
בחורף הן היו ישנות איתי במיטה וכמה שהיה צפוף היה לי נעים וכיף. לילה אחד קמתי כי משהו הציק לי ברגליים חשבתי שזאת בוני וקמתי ורציתי להעיף אותה מהמיטה ופתאום אני מגלה שזאת כרית...חזרתי לישון עם דמעות בעיניים...
אין למי לקרוא כשמשעמם,אין מי שינבח כשאני חוזרת מבילוי באמצע הלילה ויעיר מישהו שיפתח לי את הדלת כי כולם ישנים,אין למי למשוך בזנב,אין מי שיצחיק אותנו עם השטויות שהן היו עושות...
קערות המים והאוכל ריקות וכדור שהן היו משחקות בו מונח לו בצד כי אין למי לזרוק אותו כבר....


אז הרבה שנים של ביחד נזרקו להן שם ואף אחד כבר לא יודע מה עלה בגורלן ...אולי לקחו אותם ואולי אפילו מישהו טוב לב אימץ אותן...מה שבטוח שהן כבר לא איתי ואני מ-ת-ג-ע-ג-ע-ת המווווווןןןןןןן!
כעת מה שנותר זה הזיכרונות והתמונות שיישארו איתי לאורך השנים
מי יודע אולי הן יופיעו שוב...בחלום....


היו שלום בוני וסנוואו....