מוצאי שבת

מוצאי שבת. אין שום דבר בטלויזיה ועוד פעם אני נזכרת בך.
אני מחליטה שהלילה אני רוצה להיות לבד, אני מחליטה שמחר אני לא רוצה לקום ולדעת שהוא איתי ואני שייכת רק לו.
אני מפהקת פיהוק מלאכותי,משמיעה קול מתפנק ואומרת לך שאני זזה לישון.
נראה לי שכבר הבנת שמשהו מוזר בי. אני מרגישה שאתה מנסה לעכל את מה שאני משדרת ולא מבין מה.
אבל אני יודעת שלא תגיד כלום.הבחור שלי שוקל מילים לא מתוך גאווה, אלא רק מתוך חשש שמא יעיק עליי.
הוא הרגיש בזרות הפתאומית וניסה למשוך עוד כמה רגעים.



כמעט חודש שאני מתלבטת על טיבו של הקשר הזה. כל יום אני קמה עם החלטה אחרת, לקחת את הרגליים שלי ולעזוב או מצד שני להתבגר ומהר.
אני אוהבת אותו, באמת.
הוא כל מה שביקשתי לעצמי.
חכם כמו איינשטיין, מוצלח כמו יאיר לפיד ושנון כמו ארז טל. הוא משלים אותי,אני משלימה אותו- בלי פערים. בזוגיות הזאת אין חלוקת תפקידים.
אנחנו זיווג הוליוודי. החיוך שלו מלווה אותי לכל מקום שאני הולכת.
אני מכירה אותו בימים הקשים שלו.אני מכירה את כל מצבי הרוח שלו, את התגובות שלו, הבית שלו, החדר שלו, אחיות שלו, את הבגדים שלו...
אני מכירה אותו מקצה לקצה ולראשונה בחיי זה לא מסתמן לי כחיסרון.
אני יכולה להגיד כל יום בבטחון מוחלט שהוא כל מה שאני מייחלת לעצמי.



כאן בדיוק נקטעת הטלנובלה המתקתקת ששמעתם עד עכשיו- הכל דבש, אבל איפה הניצוץ?!


 


איפה הדמעות, הקנאה, הרכושנות,הברק בעיניים,הנשיקות הארוכות והאיטיות, הרומנטיקה.
חסרה לי תקופת החיזור, חסרים לי הגישושים הראשוניים, הציפייה לטלפון, לרוץ לספר לחברות,ההתרגשות...
איפה הרגש?!
כי הכל טוב ויפה (ממש יפה אפילו), אני אוהבת את הבחור שלי אבל לא מאוהבת בו.
כבר חודש שאני מתלבטת בין רציונל לאי-רציונל. כבר חודש שאני שוקלת לב ומוח במאזניים.
אני נקרעת בשאלה המהותית כל-כך, האם זה נורא לאהוב מבלי להיות מאוהבת? ועוד בגילי?
ואולי זה רק סידור נוח, ואולי זה הפחד מהלבד, ואולי זה הלחץ החברתי, אולי זה בכלל הוא לא נותן לי לאבד את הצפון ואולי ואולי ואולי...


 


הפחד הכי גדול שלי זה לשקוע בביחד שלנו, בביחד המאוד פוטוגני ולהבין רק כשיהיה מאוחר מדי שטעיתי.
אני מפחדת לפגוש ברחוב מישהו שאולי קצת פחות חכם, חתיך, מוצלח ושנון מהבחור שלי, אבל המישהו הזה יצית אצלי משהו ששכחתי שקיים.
אני אחייך אליו חיוך חדש שלא הכרתי, שהבחור שלי לא הכיר.
אני מפחדת להרגיש שביזבזתי את הזמן, או אולי ביזיתי את הזמן.
אני מפחדת לחשוב שאולי לימדתי את עצמי לאהוב משום שמול העיניים הנוצצות שקופידון שלח לי הבנתי מה היא בעצם אהבה.
עולים לי בראש תסריטים של פגישה בעיתוי הכי לא נכון, עיתוי שיעמיד אותי בפני החלטות קשות כמעט בלתי אפשריות.
אני מפחדת להבין כי אולי הבחור שלי הוא סתם אשלייה, ומעבר לפינה מחכה לי האהבה הגדולה באמת, אהבת חיי עם כל הרומנטיקה והקיטש. ואז מכה בי הרציונל שמקריא סטטיסטיקות יבשות מהעיתון שקובעות שההתאהבות שורדת מקסימום 36 חודשים ואחריה רק האהבה נשארת.


אז אולי זכיתי, זכיתי בקשר יציב, קשר שגם יעברו 37 חודשים יישאר משהו אמיתי ממנו. כי אולי ההתאהבות הזאת (אם קיימת בכלל) שמורה לתקופות מסוימות או אולי רק לסרטים בטלויזיה.



יום ראשון בבוקר, קמתי לבד...