ואת ממשיכה לרוץ, עד שמישהו ירוץ אחרייך..

ואת רצה, מתנשמת בכבדות וממשיכה לרוץ,
מעיפה מבט אחורה, אולי הוא ירוץ אחרייך?
ולא, הכביש ריק ואת ממשיכה לרוץ.
כאילו בעיה גדולה, אך בלתי נראית רודפת אחרייך.
ואת מגבירה מהירות, מתנשפת, עייפה ורוצה להוציא את כל הכאב.
ואת נופלת.
ויש לך פצע בברך.
מתיישבת כמה דקות על הכביש הקר, מסדרת את הנשימה.
מסתכלת שוב אחורה, בתקווה קטנה לראותו מרחוק.. והוא לא שם.
את מנסה לקום, וכואב לך, אבל את כבר רגילה למצב של כאב.
מנסה להתחיל ללכת רגיל, צוברת תאוצה. שוב אותן נשימות כבדות מעיקות.
את לא יכולה יותר.
הולכת לשולי הכביש. שמה את ידייך על ירכייך, מתכופפת מעט ולוחצת על הבטן.
כמה שקשה לנשום בקור הזה.
עוצמת את העיניים.. משב רוח קל עובר על פנייך ואת פוקחת את עינייך בבהלה!
ושוב מתעוררת לה בשקט אותה תקווה קטנה... אולי זה הוא?
ואת רואה מרחוק דמות מתקרבת.
אז את מתחילה לרוץ לכיוונו.
את צוברת תאוצה, מתעלמת מכל כאב שהיה לך, ואת עומדת ליפול ולא נופלת,
ואת רצה שוב ויש לך את כל האנרגיה בעולם, ואת פתאום בריאה כאילו אין כאב בך..
ואת מגיעה אליו, ורואה שזה לא הוא.
ואת נופלת על הרצפה, כמו אדם שמחפש את העדשה שנפלה לו.
רק שאת מחפשת את חלקיקי הלב שנשברו.
ואם תשימי לב,
זה קורה לך שוב ושוב.
זה תמיד אותו כאב שאת בורחת ממנו.
אותה בעיה גדולה אך בלתי נראית שרודפת אחרייך.
ואת שוב מוצאת את עצמך רצה, מתנשמת בכבדות וממשיכה לרוץ..
עד שמישהו ירוץ אחרייך.