כמה מילים קטנות שמנסות לתאר כאב גדול- mayas

כבר הרבה זמן לא כתבתי. אני לא יכולה לכתוב כשאני שמחה, המילים יוצאות לי רק כשכואב, זה אומר שהרבה זמן לא כאב לי.


כבר הספקתי לשכוח את ההרגשה המדויקת הזאת מתפשטת בכל הגוף כמו וירוס, לאט לאט העצב זורם בעורקים... מתוך הלב אל כל הגוף, ואז הכל מתקשה פתאום וכואב לזוז אפילו את התזוזה הכי קטנה, אפילו לנשום נראה משהו בלתי אפשרי, סוג של פעולה מאמצת מדי.


עכשיו לאט לאט זה קורה מחדש, התחושה הזאת של המחנק בגרון, שמטפטפת רעל לתוך הנשמה וגורמת להרגשה הזאת שהכל אבוד ורע ועצוב וכל מה ששמח הוא לא אמיתי, סוג של פלסטיק שיכול להתקמט ולהישבר...


אין לי לאן לברוח. אין לי איך לברוח.


פעם זה היה קל, הייתי בורחת אל המילים ופשוט רושמת ורושמת עד שהיו מתרוקנות לי המחשבות.


אחר כך הייתי בורחת לבנים.בעיקר כאלה שאני לא מכירה, זה היה סוג של אושר רגעי ומדומה. ידעתי שזה לא אמיתי ולא היה לי אכפת.


אחר כך ברחתי מעצמי.הדחקה זה דבר נפלא, אבל כמו כל דבר נפלא, בסוף הכל מתפוצץ בפרצוף...


ועכשיו נגמרו לי הכוחות לברוח, התרוקנו לי האנרגיות ונשאר רק העצב, שאפשר לתאר אותו באלפי מילים ואף אחת מהן לא תיהיה מספיק מדויקת ומספיק מוחשית בשביל לתאר כמה הכאב הוא אמיתי וחזק.