אתה לא כאן...

כול כך הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי בורחת אל השירים אל המכתבים אל האהבה שנמצאת בחולמות במקומות שיישארו תמיד בלתי מושגים בשבילי... כמה שזה עצוב וכמה שאני לבד..


הימים עוברים לידי .. לא מרגישה דבר שוכחת לחייך יותר.. מזילה דמעות לעיתים קרובות מרגישה איך אני מתה בעודי חייה וכמה שהכול כול כך נורא.. רוצה להאשים מישהו בכאב שיהיה קל יותר...


אך אני יודעת אף אחד לא אשם גם לא אתה ששברת לי את הלב...כמה מאוכזבת מרגישה מביטה לבחוץ אל הנוף הרחוק ... כמה יפה ועצוב הוא ..


נמצאת בתקופה שהצבע השחור תופס מקום מרכזי בחיי.. מחפשת משמעות מחפשת נחמה אבל ברגעים האלה מרגישה הכי לבד כי אתה לא אוהב ... עכשיו אני יודעת כול אחד זקוק לחיסוק לליטוף חם ואוהב.. פעם היה קשה לי להודות והיום זה כול כך חסר לי...


והנה שוב אני כותבת לא יודעת למי ולמה... שוב המילים מביעות את כאבי לדף שכבר עומד להיגמר.. שוב אני מרגישה ריקנות שלוקחת ממני כול כך הרבה ואתה לא נמצא כאן והכאב לא מרפה והלילות נמשכים כול כך..


איבדתי יותר מידי דברים.. וותרתי מוקדם מידי לא נתתי הזדמנות ללבי והיום אני בוכה מתחרטת על הרבה טעויות מרגישה שאין זמן לתקן.. ועכשיו אני מתה מאהבה..


אני נאבדת.. נאבדת בבדידות שנמשכת כבר המון זמן כבר אין כוח לחפש את המילים שיביעו טיפה ממה שמרגישה.. מייאש לדעת שדבר לא השתנה ולא ישתנה לעולם..


המכתב הזה שונה.. פעם ראשונה שאני מעיזה לדבר עלי ולא עליך.. פעם ראשונה שכואב לי כול כך הרבה ולא בגללך.. לא יודעת כבר מה עדיף ולאין החיים מובלים אותי.. מה שכן אתה לא תהיי כבר חלק מחיי ובעצם אף פעם לא היית...


למרות שהכול נראה עצוב.. למרות שאנשים שאני אוהבת עצובים כול כך אני מאמינה עוד יבואו ימים טובים יותר .. עוד תשוב התקווה שלשוב לראותך.. יהיה טוב..