פעם הייתי מחפשת משהו אחר...

כל התקופה הזאת, כל הזמן שחיפשתי דברים אחרים, ניסיתי להיות לא מי שאני באמת, ההסתתרות, בפחד להיות לבד, השטויות והכי הרבה השקרים שלך.. רגע לא ידעתי מה אני אמורה לעשות, רגע לא הבנתי למה כל פעם אנחנו נפדרים בדרכים הכי מגעילות שיש, מנסים להמשיך לחיים אחרים, ושוב חוזרים..., ושוב עוד פעם זה קורה - נפרדים. לזה קוראים לאהבה? דבר שחוזרים שוב, ושוב, ושוב.. אז איך קוראים לי, אם אני כל הזמן שוכחת וסולחת, לא אומרת כלום.. מפחדת, ממה?!. 


עוד שבוע אתה כבר שייך לצבא.. רק אחרי 3 שבועות אני יראה אותך כל פעם.. וגם זה כבר לא בטוח.. כיי עכשיו  יש לך כבר חברה חדשה, לא?! ..  אבל גם אז היה לך חברה ובסוף חזרת אלי.. אבל למה אתה ממשיך בשלך.. ואני לא יכולה??? למה לצאת לא בא לי, לדבר אם מישהו נראה לי מוזר.. ולא מצליחה להרגיש לאף אחד משהו. למה אני מחכה לך?!


לא רוצה לחכות לך!


לא רוצה לשמוע כל הזמן מה אתה עושה!


לא רוצה לראות אותך ושכל הגוף שלי יהיה צמרמורות!


לא רוצה שתיהיה קרבי, שאני יפחד ולא נוכל לדבר לראות שהכל בסדר איתך אם אנחנו כבר כלום!


לא רוצה לחכות , ולצפות שהפעם אם נחזור יהיה שונה.. אבל שום דבר בעצם לא משתנה..


לא רוצה שפתאום אחרי חודש שאנחנו לא ביחד ויום יום.. שעה שעה.. דקה דקה.. אני מחזיקה את עצמי לא מדבר, לתקשר, לראות אותך אתה תגיד לי שאתה עוד מרגיש משהו..


לא רוצה את האווים שלך שאני חסרה לך, אם בעצם אתה הולך לאחרות..


אבל מה שאני כן רוצה.. לשכוח ממך, שכל הזמן איתך היה עבר.. לסגור את הקופסא הארוכה הזאת במשיך שנה וקצת, לארוז אותה יפה ולשמור במקום שאי אפשר לראות אותה.. וסוף סוף להתחיל קופסא חדשה.. זה מגיעה לי, בעצם.. אני לא עשיתי כלום חוץ מלסלוח ולהיפגע..  


אבל אני כן רוצה לשמור עלייך, אני כן רוצה להיות קרובה אלייך ואל המשפחה המדהימה שלך..


אז איך עושים את שתי הדברים ביחד?! איך?!!  את אף אחד מהם אי אפשר..