לא מצליחה להשתחרר

זה לא שזה נעשה יותר קל זה פשוט אחרת,זה מכה בך פחות חזק כי למדתי להשלים עם זה, עם המוות שלך אבל אל תטעה זה לא אומר שהגעגוע פוחת או הכאב נעלם ההפף הוא הנכון,פשוט ככל שהזמן הולך וחןלף אני לומדת לקבל את זה,את המוות שלך ואת הידיעה שכנראה לא תחזור יותר...


שחר תדע שאצלי אתה חי,חי מתמיד ואהבתי אלייך היא כמו הרוח אני לא רואה אותך אבל אני מרגישה אותך,כל רגע,כל דקה,כל פעם שאני הולכת לישון וכל פעם שאני מתעוררת בבוקר, דמותך תמיד ניצבת לנגד עיניי.


כשנהרגת חלק ממני מת איתך,חשבתי שכל העולם יעצר מלכת,הרי איך אפשר לחזור לסדר היום כשמ"פ צה"ל ,לוחם,ילד נהרג,כל העולם צריך להתאבל,אבל נוכחתי לדעת שלא זה המצב, העולם אדיש למותך...רוב האנשים השלימו עם המצב כאילו זה נורמלי,כאילו המוות של טובי לוחמינו מובן ונסלח...כשהייתי ילדה כל פיגוע שנפגעו בו חיילים או אזרחים היה מלווה בשירים עצובים ברדיו,והיום זה פשוט חולף ליד אנשים.האטימות הולכת וגוברת ואני מבינה את זה באיזה מקום,הרי היום אנחנו נמצאים במלחמה מתמדת וכמות ההרוגים הולכת וגודלת אז לומדים לחיות עם זה,עם המציאות כמו שהיא באדישות,עד שזה מגיע אלייך או לסביבה הקרובה שלךואז,ז קשה להבין איך העולם ממשיך כאיו כלום,כאילו הכאב האישי שלך צריך להיות שותף לכולם.


שחר,הכאב האישי שלי יכול להכיל עולם ומלואו והכי עצוב זה שכמעט לכל כאב יש תרופה,משהו שייקל ולמוות שלך אין וזה כל כך קשה לחיות עם הכאב הזה יום יום מבלי שתוכל לשתף מישהו,כי לא משנה כמה ינסו להבין אותך הם לא יוכלו להרגיש את אותו כאב,כאב של משהו שמתפוצץ בתוכך ומתפורר,של חוסר אונים,של געגוע למשהו שלא יחזור יותר.


כל פעם שאני קוראת על חייל שנהרג אני חווה את אותם רגעים מחדש,את ההודעה שבישרה לי על פציעתך ואז מותך,הכתבות בעיתון"מ"פ צהל נהרג בבית לחם",את ההלוויה,המשפחה,החברחם,הפלוגה ואותך,אותך בדרכך האחרונה בתוך ארון עטוף בדגל הלאום,הדגל שכל כך אהבת,הדגל שסימל בשבילך הכל,את הציונות,את רוח הלחימה,את כל מה שנלחמת למענו ואת כל מה שנהרגת בגללו.


אז עכשיו כשאתה עטוף בדגל הלאום אחבק אותך באהבה וחום ומשפחתך אאחל שלא ידעו עוד צער לעולם....אוהבת המון א


wish you were here....