ועכשיו אני בוכה

 לכל הקוראים שבמקרה רואים את המכתב הזה, שלום.
אני כותבת ומפרסמת את המכתב הזה כי אני צריכה לפרוק את הכאב הנורא שיש לי בלב.אני עושה את זה פה לא בגלל שאין לי חברות, או אמא טובה, אני עושה את זה כי הן לא יבינו את מה שיש לי בלב.
 הכל קרא לפני שנה וחצי בערך, הכרתי בנאדם נהדר, באמת, מישהו נדיר, אחד שרק חלמתי עליו בלילות, בקיצור, מה שאני צריכה. אני יודעת שאולי לא הייתי הרומאן הכי סוער שלו, ואני יודעת שלא היה לי מה להציע לו חוץ מאהבה. באמת, זה כל מה שיכולתי לתת לו, כי הוא בחור שמבוסס כלכלית, ויש לו את החברים הטובים והמשפחה התומכת.
 ואז הכל קרה: פגשתי את חברה שלו, שבשנה וחצי שאני בקשר רומנטי איתו לא שמעתי עליה ולא ידעתי מי היא ומה היא. היא אכן כתובה אצלו באיסיקיו כאחת שהוא אוהב, אך כל פעם שהיתי שואלת אותו מי זאת? הוא תמיד היה עונה את אותה התשובה :נו את לא יודעת שזה לא האיסי שלי?? את הרי יודעת שזה האיסי של בן דוד שלי...והיא חברה שלוהיום, בטעות הגעתי לאיסיקיו שלה ולהפתעתי גיליתי את שמו של "חבר" שלי באודות.
שאלתי אותו מי זאת ה-מ.נ. הזאת, והוא שוב אמר "זאת חברה של בן דוד שלי".
 באותה דקה ידעתי: הוא משקר לי שקר שנמשך יותר מדי זמן, שנה.
ניסיתי לשאול אותו למה ואיך השם שלו כתוב באודות שלה אם היא בכלל חברה של בן דוד שלו, ואז התחילו הצעקות. הוא לא ענה. הוא רק חזר וצעק "חכי שניה יא ראבק" , "תפסיקי ללחוץ" וכל מיני שטויות כאלה במשך שעה ארוכה.באותה דקה פשוט הבנתי שהוא מחפש סיפור טוב שיכסה את עיניין, ושיהיה הגיוני, ועוד סיפור שאני יבלע בלי מלח.


 לא עוד. לא אבלע עוד סיפורים שלך.לא אקשיב לתירוצים שלך, כי כל מה שתספר ותסביר לא יעזור. אני כבר לא אותה הילדה החמודה שתחכה לך בכל פינה, לא! הילדה הזאת התבגרה לפני חודשיים, כשהלכת, אני מנסה כבר שבועיים לחזור ולהיות אותה הילדה המתוקה והשברירית שהיתה פה כשעזבת, אבל אני כבר לא אחזור להיות ילדה כזאת שוב. כעת אני ילדה חדשה, חזקה יותר, ואתה יודע מה??? אני בכלל לא בוכה ואני גאה בעצמי. סופסוף למדתי להעריך את עצמי כמו שצריך, ואני יודעת שהצעקות שספגתי ממך היום לא מגיעות לי, כי זאת אני שגיליתי הכל, לא אתה, אני זאת שצריכה להיות עצבנית, אבל גם פה תהיה לך הפתעה אני לא.
הכי מוזר זה שבכלל לא כעסתי עליך. הרגשתי כזאת אדישות שבחיים לא הרגשתי כלפיך. כנראה שעוד מהשניה ידעתי מה קרה ומהר עטפתי את עצמי בשמיכות.


 ועכשיו, אני יושבת פה, כותבת את המכתב, אני עדין לא בוכה, אבל אני יודעת שהדמעות יבואו לי בלילה. הן תמיד מגיעות. בזמן האחרון אני והן, יש ביננו ידידות מופלאה, ואנחנו מסתדרות טוב.


טוב נו...התחלתי כבר לחפור.


 לסיום אני אומרת: אהבתי , אוהבת , אוהב וזה מה שחשוב. הלוואי שזה היה הדדי.


עם לב שבור וכואב.
נסטי