ילדות קשה...

כותבת בלי סיבה,


אין לזה כל חשיבות, מייחסת את זה כבדיחה.


לפעמים זורמות לי המילים בקצב,


זה רק בא כשיש לי בלב הרבה עצב.


לפעמים נתקעות לי המילים בגרון, ואז ניסגרתי,


את הילדות הקשה שעברתי, הבנתי.


הבנתי את הסיבה שאני סגורה,


בקושי מדברת עם כולם,בקושי פתוחה,


אני שותקת ואף אחד לא מבין למה,


לא מבין את הכאב העצום שהיה ,לא מבין עד כמה.


העבירו לי את זה דרך מכות,


לא הייתי ישנה בלילות.


על כל משהו רע היו לי מכים,


אמרתי שבא לי למות והתפללתי לאלוקים.


עכשיו אני בוגרת ומבינה ,חושבת לעצמי מהי הדרך החינוך שהם היו נותנים??


כשהייתי ילדה הרסו לי את כל החיים היפים!!


כשהייתי מסתירה משו אבא היה צועק,


הייתי סופגת סטירות


וכל הזמן ירדו לי רק דמעות,


כבר העיניים נפוכות מרוב כאב, כאב על אבא שכניראה לא אוהב.


אני בסך הכל הייתי ילדה קטנה,לא העניק לי מעט אהבה.


עכשיו זה פחות או יותר קשה לכתוב,


אבל בכל זאת מי שמקשיב לי פה זה רק הדף העיפרון..אז קל יותר לזרום.


תמיד במכתבים אני מספרת על אהבות ניכזבות,


אבל כשאני חושבת על זה עכשיו,זה לא החיים האמיתיים שמחוץ למסגרות.


אני כמו כולם חושבת על שטויות,


לא חושבת על מה שבאמת צריך ליהיות.


אני גודלת ומתבגרת יותר ויותר,


נותנת ערך לחיים כי זה מה שחשוב יותר.