ויתרתי עליו, הפעם לתמיד...

אני אהבתי אותו, הכי בעולם. לא היה דבר שרציתי יותר ממנו, להיות איתו. ידעתי שזה לא אפשרי, שבינינו זה לא יסתדר אף פעם.
וויתרתי על הרעיון של קרבה מהסוג הזה לקרבה מהסוג האחר. הקרבה הבלתי אפשרית, ידידות.
בהתחלה היחסים בינינו היו כמו קרח. שלום מידי פעם, מה נשמע כשיש זמן, ומבטים מרוחקים שמסגירים הרבה דברים. דברים שלא העזנו לדבר עליהם.
עם הזמן היחסים התחילו להפשיר, התחלנו לדבר על עניינים ברומו של עולם, בנים, בנות, יחסים חברתיים, נפתחנו אחד לשני.
נפתחתי בפניו בצורה של נפתחתי בפני אף אחד, אפילו לא בפני החברות הכי טובות שלי. הרגשתי נוח לדבר איתו על כל נושא שבעולם,ולו תמיד היו את העצות, המילים המעודדות, החיוך מתי שצריך. הוא עמד שם לצידי כשכל האחרים ברחו מזמן.
הוא הכיר אותי. את הבפנים שאף אחד לא הכיר מעולם. את האישיות הנחבאת מאחורי הפוזות והעמדות הפנים.
ואולי בגלל זה היום אנחנו לא מדברים.
אחרי חצי שנה של קרבה אמיתית כזאת שלא ידעתי שיכולה להיות קיימת, הוא ביקש ממני לא לדבר איתו יותר.
רציתי למות. ידעתי שאני יכולה להסתדר בלעדיו אבל רציתי. לא הייתי מוכנה לוותר עליו, לא כל כך בקלות.
ניסיתי לגשת אליו כמעט בכל דרך קיימת, טלפונים, מכתבים, חברים, פנים מול פנים, וכלום! שום דבר שעשיתי, כמה שלא התאמצתי הוא לא היה מוכן אפילו להקשיב לי. אף אחד ולא משנה את מי תחקרתי וכמה עמוק ניסיתי להגיע לא ידע על מה הריב ועל מה הכעס. והוא, כמו שידעתי שהוא יכול להיות התעקש על הברוגז. ידעתי שעל העקשות שלו אף אחד לא יכול וניסיתי להשלים עם הרעיון של הריחוק. הצלחתי. מצאתי לעצמי ידידים חדשים ולמרות שהם מילאו את החלל בדברים אחרים עדיין נשאר הפער, שאף אחד ולא משנה כמה ניסה לא הצליח למלא. המקום המיוחד ששמור רק לו, שרק הוא יודע להגיע אליו.
העובדה שהצלחתי בלעדיו היתה העמדת פנים לעצמי ולחברה. למדתי להסתדר בלעדיו ולמצוא אוזן קשבת במקום אחר אבל כל בוקר, כשראיתי אותו עובר במסדרון, מדלג עליי, לא יכולתי. נקרעתי ובאותו הזמן ידעתי שאני צריכה לעזוב.
היתה לי הזדמנות אחרונה לנסות להשלים איתו, לפני הפרידה הסופית, היום האחרון של בצפר. כתבתי לו מכתב, אומנם לא ארוך וגלוי כ"כ כמו החמישה מכתבים ששכבו לי בתיק שהיו מיועדים בשבילו אך הוא הבהיר את המסר שרציתי- שנשלים בכל מחיר!
נתתי לו את המכתב ולהפתעתי הוא קיבל אותו בחיוך, שלא אופייני לו. שמחתי, לא היה בנאדם שמאושר ממני באותו הרגע. יום שלם שום דבר ואף אחד לא יכלו לקלקל לי את האושר שהחיוך ממנו נתן לי.
ועכשיו, הכל חזר לקדמותו. אחרי שבוע רגוע שוב הברוגז, כנראה שאני לא חשובה לא כל כך, הפעם וויתרתי, לתמיד.