עננים אפורים..

ישבתי בסלון, נשמעה דפיקה בדלת, צעקתי פתוח וידעתי בלב שזה אתה. היית בא אליי בלי לבקש רשות, היינו יושבים אצלי בחדר, צוחקים מרכלים ומדברים עליי ועליך. הימים האלה נראו כמו חלום, חלום שיתגשם. התקרבת אליי ונהיינו ידידים כל כך טובים. בזמנו אהבתי אותך יותר מכל דבר אחר, וההתקרבות שלך אליי חיזקה את האהבה הגדולה שהייתה עוטפת אותי כל הזמן.
כמו בכל יום, באת אליי, אך הפעם הזאת הייתה שונה, שמעתי בקולך התרגשות שאף פעם לפני לא שמעתי.
שאלתי אותך מה חדש וענית לי שאתה מאוהב, אמרת לי שפגשת איזה מישהי ואתה כל הזמן חושב עליה, הרגשתי שתקעו לי מחט בלב ולוחצים לי עליה כדי שיכאב לי עוד יותר, ניסיתי להפגין שמחה למרות שעמוק בלב רציתי לבכות.
סיפרת לי על אותה בחורה בשם סיוון ואני חייכתי אליך בתוך מסכה שמסתירה את הכאב. הלכת ממני, בהתחלה לא עיכלתי את דברייך חשבתי שאתה עובד עליי ושאתה בעצם אוהב אותי ומנסה להסתיר זאת.
חשבתי שוב ושוב על דברייך ולבסוף נשברתי, לא רציתי להשלות את עצמי, התחלתי לבכות לא רציתי לחשוב על זה יותר, הרגשתי הרוסה מבפנים, רציתי למות, לא היה לי כבר טעם לחיים. ישבתי בחדר שחזרתי את דברייך מחדש, ורציתי שוב לבכות, אך הדמעות לא יצאו. חשבתי שאולי זה בגלל שבכיתי יותר מדי בגללך.
למחרת, בבוקר הייתי נפוחה מרוב דמעות, ראיתי אותך יוצא מהבית לכיוון בית הספר ניגשת אליי ושאלת מה שלומי אמרתי שבסדר וניסיתי להסתיר את הנפיחות, התקדמתי לעבר תחנת האוטובוס במהירות יתרה כדי שאני לא אלך אתך, התקדמת אחריי ושאלת אותי מה קרה, אם עשית משהו לא בסדר ואני עניתי שלא, שיש לי לפעמים מצבי רוח שבא לי מכל דבר לבכות.התיישבת לידי באוטובוס ולא הוצאנו מילה, רציתי לדבר לשפוך את הכל, להגיד לך שאני אוהבת אותך, אך המילים לא יצאו, הרגשתי חנוקה בתוך עצמי, בתוך המסכה שניסתה להראות שמחה.
הגענו לבית הספר, אתה פנית לכיתה שלך ואני לשלי, לא אמרתי לך שלום, לא יכולתי.
בשיעורים התחלתי לכתוב את שמך על דף המחברת, ציירתי לב גדול ובתוכו השם שלי ושלך.
ושוב הדמעות עלו בעיניי זולגות אחת אחרי השניה כמו גשם חזק שלא מפסיק לרדת.
עבר השיעור ועוד שיעור אחריו, הייתה הפסקה ואני שלא יכלתי יותר הלכתי לשבת מאחורי בית ספר, העננים נהיו אפורים, התחיל לרדת גשם זלעפות ואיתן ירדו גם הדמעות, לא יכלתי להרחיק אותך ממחשבותיי.לא רציתי לחשוב עליך, לא רציתי לחשוב על כלום, החלטתי לנסות להתרחק ממך, כדי שאני לא אפגע יותר ואכן התרחקתי ממך, וזאת הייתה טעות שעד היום אני מצטערת עליה
בגלל דבר פעוט דבר שיכל להיגמר תוך חודש חודשיים ניתקתי את היחסים שלנו .
היום אנחנו לא מדברים בערך 7 חודשים ואני לא יודעת כלום על החיים שלך ואתה לא יודע על שלי, יש בנינו מבטים, רבים והדמעות שרציתי שיפסיקו עדיין לא נפסקות ואני עדיין אוהבת אותך.
חשבתי שאם אני יתרחק ממך גם הכאב יתרחק, אך טעיתי הכאב הולך וגובר בכל יום ובכל דמעה שיוצאת לי מהעין. עכשיו אני רק יודעת איבדתי את האהבה הכי הגדולה שלי, לנצח!
כואבת ומתגעגעת לימים ההם, שלא יחזרו!