סיפור אהבת חיי...

סיפור אהבת חיי...


 


"אם את הולכת למסיבה הזאת אנחנו נפרדים"... אמרת לי אחרי ריב סוער בינינו...


ברוב המקרים לא הייתי הולכת.. אבל הלכתי למסיבה... היו לי סיבות משלי ועמדתי על שלי אפילו שאהבתי אותך.. משהו בתוכי אמר לי ללכת.. אפילו שידעתי שאתה סתם אומר לי שניפרד ומחר נשלים.. לא באמת התכוונת לזה... אבל התחושה שאמרה לי ללכת לא הייתה סתם... בדיוק חברות שלי רצו ללכת והיה שיר שאני ממש אוהבת.."רק את השיר הזה והולכות" אמרתי להן... ופתאום מישהו נגע בי מאחורה והסתובבתי אליו- "את מוכרת לי" הוא אמר.. אני יודעת שזה ישמע טיפשי אבל באותה שנייה שראיתי אותו הרגשתי הרגשה מוזרה שבחיים לא הרגשתי.. אבל אני לא התייחסתי אליו והמשכתי לרקוד.. הרי יש לי חבר.. וגם אם לא היה לי אז אני לא אוהבת להכיר אנשים במועדונים.. שנייה לאחר שהתעלמתי ממנו התחרטתי ואמרתי לעצמי בלב שחבל שלא דיברתי איתו.. תוך כדי מחשבה זו הוא בא שוב.. לא וויתר.. והתחלנו לדבר.. אין לי מושג מה עבר לי בראש אבל השארתי לו מספר והלכתי... הכי מצחיק ואירוני היה שהוא אמר לי שהוא בדיוק בא ללכת ושהוא נשאר רק לשיר הזה.. אז אמרתי לו שגם אני :)


יום שבת הגיע.. אני והחבר עדיין לא דיברנו.. ובערב התקשרת אליי ושאלת אותי אם אני רוצה לבוא איתך לבית קפה.. אמרתי לך שאני אחזיר לך תשובה עוד מעט.. לא ידעתי מה לעשות.. באמת שחשבתי שלא תתקשר.. אני זוכרת שסיפרתי לאמא שלי והתייעצתי איתה מה לעשות והיא אמרה לי- מה פתאום זה לא מתאים.. יש לך חבר ואת יוצאת עם מישהו? אפילו אם רבתם זה לא מצדיק...


לא הקשבתי לה.. הלכתי עם ההרגשה שלי ואספת אותי.. בשנייה שנכנסתי לאוטו הרגשתי את אותה הרגשה שהייתה כשראיתי אותך לראשונה... היה ממש כיף איתך... חזרת לבסיס וכל השבוע דיברנו מלא בטלפון וחיכיתי כבר שיגיע הסופ"ש כדי לראות אותך שוב...


בימים האלה החבר שלי ניסה להתקשר כמה פעמים ולא עניתי.. עד שהבנתי שאני חייבת לסיים את זה.. והתקשרתי אליו... "תגידי לי את נורמאלית? לאן נעלמת בימים האחרונים?"... אני "תפסתי טרמפ" על מה שאמרת לי.. שאם אני הולכת למסיבה אנחנו פרודים.. וכמובן כמו שידעתי.. אתה אמרת לי- "נראה לך שבאמת התכוונתי לזה?... אני בא אלייך היום לדבר".... אל תבוא אמרתי לך.. זה נגמר.. אני רוצה להיפרד סופית...


אתה נשברת.. בכית.. כל כך אהבת אותי ואני יודעת את זה... גם אני אהבתי אותך... אתה היית הראשון שלי... אלו היו שנתיים נפלאות בחיים שלי ועד היום אין לי מושג איך העזתי לסיים את זה.. היו הרבה פעמים שרבנו ולא יכולתי לוותר עליו בחיים... ופתאום אני מכירה מישהו וכל כך קל לי?? זה גרם לי לחשוב אם באמת אהבתי אותו...


והנה הגיע הסופ"ש.. ועוד סופ"ש... ושוב נפגשתי איתו.. וככה עברה לה תקופה ונהיינו חברים.. מה לא עברנו ביחד... היינו אחד בשביל השני תמיד... אהבתי אותך כמו שבחיים לא אהבתי אף אחד.. וזה היה כך טהור.. כל כך יפה וכל כך הדדי... כמעט שנתיים של אושר ואהבה שאי אפשר לתאר במילים...


עד שיום אחד אמרת לי לבוא אליך.. ובאתי והכול היה כרגיל.. ישבתי עם המשפחה המקסימה שלך איזה שעה.. וחיכית לי בחדר.. באתי אליך וכרגיל התחלנו להתנשק.. הורדת לי את הבגדים ואני לך... תמיד המשיכה בינינו הייתה עצומה... ולפתע הרגשתי משהו בנשיקות שלך שהן קצת עצובות.. שהן מפחדות.. ושנייה לפני שנכנסת לגוף שלי עצרתי אותך... אמרתי לך- "קרה משהו?" ואמרת לי שלא.. אבל אני מכירה אותך ולא סתם הרגשתי ככה.. אני מכירה אותך כל כך טוב שגם אם היית מנסה להסתיר ממני משהו אין סיכוי שהיית מצליח.. אז התעקשתי ושאלתי שוב... ואז אמרת לי- "כן יש לי משהו שאני רוצה לדבר איתך עליו אבל לא ידעתי אם זה הזמן המתאים"... שמתי עליי את השמיכה.. קמתי להדליק את האור וחזרתי למיטה.. אתה שמת עליך את החולצה והמכנס ופתאום תפסת ממני קצת מרחק.. הלב שלי רעד... מבלי שתגיד דבר ירדו לי דמעות... באת לדבר אבל עצרתי אותך.. ידעתי מה אתה הולך להגיד למרות שלא היה לי מושג למה... המילה היחידה שיצאה לי מהפה לפני שהתחלתי לבכות הייתה למה??? אז אמרת לי... אני חושב על זה כבר תקופה... ואני חושב שאנחנו צריכים להיפרד.. לא מגיע לך אותי כשאני מהסס לגבינו... אני אוהב אותך ותמיד אוהב אבל אני לא יכול להמשיך אני רוצה להיות לבד...


מתוך הבכי שלי אמרתי לך- " למה אתה פוגע בי ככה?? אם לא הייתי עוצרת לשאול אותך מה קרה לך אז היינו עושים אהבה... למה אתה עושה לי את זה? חיכית שנשכב ואז תיפרד ממני?"... אפילו שזאת לא הייתה הפעם הראשונה איתך.. היא הייתה ממזמן... אבל בכל זאת הרגשתי כאילו אתה רצית "לעשות אותי בפעם האחרונה"... הכאב שבלב שלי היה כל כך גדול שלא יכולתי להפסיק לבכות במשך כמה שעות... לא דיברתי איתך רק ישבתי ובכיתי וחיכיתי שההורים שלך יכנסו לישון כי לא הייתי מוכנה לצאת מהחדר שלך ככה ושהם יראו אותי... וכשהם נכנסו לישון יצאנו מהחדר שלך.. תוך כדי יציאה הסתכלתי על המתנות שקניתי לך ונמצאות על המדפים שלך.. על התמונה הממוסגרת שלנו שתלויה לך על הקיר.. על הספה שיש לך בחדר שקניתי לך לימולדת.. וידעתי שאני לא אראה את כל זה שוב...


החזרת אותי לבית.. כל הדרך אני מסתכלת מבעד לחלון.. היה לי כל כך קר.. רעדתי... היו לי בחילות וכאבי ראש חזקים... ירדתי מהאוטו טרקתי את הדלת ולא הסתכלתי אחורה... עליתי לחדר והסתכלתי מהחלון.. ראיתי שאתה עדיין שם באוטו.. אחרי כמה דקות נסעת....


שבועיים שלא דיברתי עם אף אחד.. לא הלכתי לשיעורים באוניברסיטה.. לא התרכזתי... רק ישבתי בחדר בוכה והייתי קוראת מכתבים שלך.. שומעת שירים שלנו.. מחכה שתתחרט.. לא עיכלתי שזה אמיתי... ירדתי במשך חודש