משאלה,,

אוקיי,, חלפו להם 3 חודשים מאז שנפרדנו { לערך,,} היה זה יום שמש חורפית, לקחתי מעיל  ויצאתי לטייל, כדי לחשוב קצת, להיזכר קצת, להרהר קצת, איך אני ממשיך ולאן, ואולי גם להזיל דימעה. ככה בעוד אני מטייל לי ומקשיב באוזניות לנעימה של ריצ'רד קליידרמן {פסנתרן } אני נזכר באגדה האינדיאנית המספרת:על שהבורא יום אחד אסף את כל היצורים ואמר:" אני רוצה להחביא משהו מפני בני-האדם, עד אשר יהיו מוכנים. זוהי ההבנה שהם יכולים לברוא את המציאות שלהם עצמם."


אמר העיט:"תן לי, ואקח זאת לירח"-אמר הבורא:"לא. יום אחד הם יגיעו לשם וימצאו זאת."


אמר הדג:"אני אקבור זאת בתחתית האוקינוס."-אמר הבורא:"לא. הם יגיעו גם לשם."


אמר הבאפולו:"אני אקבור זאת במישורים הגבוהים."-אמר הבורא:"הם יחפרו באדמה וימצאו זאת גם שם."


אמרה החפרפרת שחיה בלב האדמה שאין לה עיניים פיזיות אך רואה בעיניים רוחניות:"שים זאת בתוכם."-השיב הבורא ואמר:"     כך אעשה   "


אה,, בטח אותו ראש שבט אינדיאני היה גבר יחיד בן שבט שלם של נשים, חחח,,,, לרגע קט זה ניחם, ההבנה שהיכולת לברוא את המציאות שלנו בעצמנו טמונה בנו. ואם לפי האגדה בהנחה שהיא נכונה. אז למה אני לבד עכשיו? כאילו מה לא עשיתי, מה לא הקרבתי, מה לא נתתי, במציאות שלי אני עונד לך טבעת, במציאות שלי אנחנו שולחים בפעם הריאשונה את הילד לגן, במציאות שלי אנחנו מזדקנים יחד, ואז גם נקברים יחד כדי שנמשיך לאהוב בגן עדן כי בלעדייך זה לא יהיה גן-עדן, כנראה ששכחתי משהו איפשהו. כנראה שלחצתי על הכפתור הלא נכון, יכול להיות שהפרח לא נכון, אולי אמרתי את המשפט לא נכון, יתכן שמה וכמה שקניתי לא הספיק.  עכשיו אני בטוח שאותו ראש שבט היה גבר יחיד בן שבט שלם של נשים,


ואז הבנתי ,,,שיש מה שנקרא " גורל "כאילו מה שלא נעשה אם זה לא זה, זה לא יקרה. הכל כתוב מראש. קבוע מראש. אה,, מה לא הייתי נותן ליקרוא עוד פעם אחת בשמך בבטחון שתעני לי.הסתובבתי כדי לחזור חזרה   כבר התחיל להיות מאוחר לא רציתי שידאגו לי כי התארחתי אצל בת דודתי בעיר אחרת באזור המרכז, בעודי חוזר על צעדיי, אני מכניס ידיים לכיסים ומרגיש משהו ,הוצאתי היה זה מכתב שלך שרשמת לי, לא האמנתי למהירות שבה אני מסוגל לבכות,


ראיתי ספסל והתיישבתי, עצמתי את עיניי והתחלתי לחלום עלייך,, לא ידעתי אולי בגלל הדיסקמן שאני בוכה בקול, התעוררתי למגע של מקל המכה בי כאילו קורא לי, פתחתי את עיניי, קצת מבוהל, וראיתי זקן שיושב לידי. כן אני אומר לו, מה קרה קצת תקיף  הייתי אפשר להבין לא בכל זאת הייתי בחלום, אז הוא אמר לי בקול כזה של זקנים אתם יודעים מה קרה לך?


למה אתה בוכה?מה עכשיו הוא רוצה מאיפה הוא נפל עליי, מה עכשיו לספר לו את הסיפור שלי איך שעזבת אותי זה יהיה בבחינת לעבור זאת שוב ואני לא הייתי רוצה שתעזבי אותי שוב לא.  בעודי משתהה בתשובתי, החלטתי לשאול אותו משהו במקום לענות לו,


על מה אתה הכי מצטער בחייך ? ואז הוא התחיל כבדרכם של זקנים בוא אני אספר לך סיפור, אני בן -83- ויש לי ילדים ניפלאים ונכדים נהדרים. ואז הוא השתהה קצת ושאלתי אותו אישה מה עם אישה? אישה שלי נפטרה ליפני שנתיים, ואז שתנו השתהנו ואז אמרתי לו אתה בטח מתגעגע אליה, ואז הוא פשוט רק הסתכל עליי, ואז עוד הפעם שתיקה, אמרתי לעצמי טוב כבר מאוחר יאאללה נלך, קמתי התחלתי ללכת, ואז אני שומע , אני מצטער על דבר אחד. הסתובבתי אליו נשארתי עומד, על מה ? שאלתי אותו, ובן רגע גם הוא התחיל לדמוע , התקרבתי אליו והתכופפתי כאילו נשען על בירכיו, אני מניח את ידי על כתפו, ומסתכל לו בעיניים, ליבי נקרע לנוכח הזקן החמוד הזה המכופף כולו הזה כאילו בנה את העולם הזה אשר אני חי בו לבדו. על מה ? אני מודה לאלוהים על האישה שהוא נתן לי. על הילדים , על הנכדים, אבל במשך -83- שנה שאני חי,  יום אחד, ליום אחד אפילו לא לרגע אחד לא אפילו בזמן כששמתי לאישתי טבעת במילים האלו הוא אמר לי נשבע לכם, לא חדלתי מלחשוב על אותה אחת שאהבתי. ובין רגע ולרגע אחד השתתקתי. קמתי והתחלתי לצעוד לאחור מסומר כולי ומרוגש, בעוד אני מתרחק ממנו בצעדים לאחור, מבלי להוריד את מבטי ממנו, הוא מתגמד לעיניי, בגלל המרחק הוא נראה כמו תמונה של זקן בפארק על ספסל שפוף כולו עם המקל בין רגליו בשעת ערב מוקדמת, ואז הסתובבתי לכיוון ההליכה שלי נרגש ממה שעבר עליי עכשיו, הסתובבתי לכיוון שלו שוב למבט אחד אחרון שוב, הרמתי את מבטי לשמיים וביקשתי משאלה "שזה לא אהיה אני בעתיד". שזה לא אני בספסל בעוד שנים רבות "


  אז"אנא ממך בורא עולם אם היא בגורלי, עשה שזה יקרה מהר, ואם לא עשה שאצליח לשכוח אותה -= אנא ממך" וכך הלכתי לי משם עצוב ונושא את הזקן הזה איתי לכל מקום אשר אני נמצא בו .


ולך באשר את " אני נושא תפילה, כל לילה ליפני שהולך לישון אני מתפלל לבורא עולם שיפתח עבורך את שער האהבה, אני לא יודע אם את נושאת תפילה עבורי, תסתפק אתה בתפילתי ופתח לה את השער לחיים." אמן,      "אהבתי ואוהב לנצח נצחים."