אותו יום שבו איבדתי אותך / ע3ו2ה מאה2ה.

זה היה ביום סוער , קר ומעורפל מאוד, מדי.


אמרת שתבוא, שתהיה איתי הלילה.


מסתכלת מבעד לחלון , מחכה לך.


ופתאום כלא מבינה, נופל כוכב.


פתאום עם רדת הכוכב, מרגישה צביטה בלב שאי אפשר לתאר אותה,


מרגישה במשהו רע שעומד לקרות, משהו עצוב וכואב מאוד.


הגשם מתחזק, והרוח מתחזקת גם היא,


והכל נעשה בעייניי מעורפל מאוד, כאילו לא רואות עייני כלום,רק חושך.


אני מפחדת , אני רוצה לצעוק אבל לא יכולה,


מנסה שוב ושוב , ולא מצליחה.


סוגרת את עייני ופותחת, הכל נראה ברור יותר.


מחכה לך, מחפשת את עייניך ,


אך אתה לא כאן.


 


פתאום הפלאפון שלי מצלצל ,


אני מרגישה תחושה רעה,


העייניים לבד נעשות רטובות , והדמעות יורדות.


אני שומעת את אמא שלך ברקע,


אומרת לי להירגע , ולהקשיב טוב.


ברקע אני שומעת אותה בוכה , בוכה מאוד.


אני שואלת מה קרה , אך היא? לא עונה.


היתה שתיקה , שתיקה מלחיצה.


אחרי כדקה בערך , שאלתי מה קרה שוב.


היא אמרה לי , כשהיית בדרך אליי במכונית,


קרתה לך תאונה , תאונת בדרכים.


היא סיפרה לי שהנהג השני שפגע בך היה שיכור.


רציתי לצעוק , רציתי לברוח , רציתי להעלם מהעולם.


לא מאמינה לכלום , מישהו עובד עליי,


הכנסתי לעצמי את זה לראש,


וחזרתי על המשפט מלא מלא פעמים.


 


רצתי החוצה , בגשם , בקור , וברוח הקשה.


רצתי וצעקתי, רצתי והתפללתי שזה לא נכון.


שאתה כן חיי , ושאתה עוד מעט תבוא ,


לנשק אותי, ולהיות איתי כמו שהבטחת לי.


אך השעות עוברות , ואתה לא כן.


השעות עוברות ואני מפחדת.


מפחדת להאמין במציאות,


ולהבין שאתה לא כן , איתי, כמו פעם.


 


אני זוכרת שפעם אמרת לי, שעם יקרה לך משהו ,


שאני ימשיך הלאה , שאני אהיה מאושרת.


השבעת אותי שזה מה שאעשה.


אבל אהובי? ,


מצטערת , לא יכולה.


בלעדייך , אין לי טעם לחיות.


 


ועד היום אני כאן , מחכה לך בלילות ,


מחפשת אותך , מדמיינת אותך.


אך אתה ? לא כאן. =[