אני והיא

כתב היד המהיר נשפך ממך אל שורות צפופות, בלתי נגמרות.
באיזה שהוא מקום, לא רציתי שכך הן ייגמרו. בכזאת פתאומיות של מכת ברק שנוצר מחיכוך מהיר של כאב בכאב, עד שנוצר לו הניצוץ מרומם-הנפש של החום הארעי שבכתיבה.
 
קצת יותר משנה עמלתי בכדי לסובב את האובניים ללא הפסק, על מנת ליצור למענכם ביטוי קצת יותר מוחשי למכאובי ליבי.
את הפסלים הושבתי בחלון הראווה הזה, בצד השני של העיר. במקום שבו הפחד שורה ומאיים על העוברים ושבים להתרחק. גם הוא עוד אחד מסוגי המגננות הגלויות שבי - כי אף פעם לא רציתי שתתקרבי אליי כל כך. פחדתי שתדבקי בנגע הממאר של האופי המפוצל שלי. ממש באמצע. כי מצד אחד, האופטימיות ניגרת ממני בשאיפה לגרום לך לחייך. אני אפילו אומר לך שחיוכך זה יהפוך אותי למאושר שבאדם.
ומצד שני, עומדות השעות הארוכות שבהן אני שואל את עצמי מתי יגיע הרגע שאני אומר "די. אני לא מספיק חזק להתמודד עם הכאבים שלי ביחד עם הכאבים של כולם מסביבי. שיקרתי לכם, ושיקרתי לעצמי"... אני מפחד שתתקרבי אליי. אני משקיף מהצד על מסגרת הצללית שמתחדדת ככל שאני מתרחק ממקור האור הבוהק, ויודע שאסור לי לגרור אותך אל תוכי. לא משנה עד כמה אני אצטרך את קרבתך.
 
 
כשראיתי אותה מתכנסת בתוך עצמה...
שפתיה היו סדוקות, ראשה מוטה למטה, מתכרבל בחום שגופה הרועד הפיק, והמבט. המבט שהיא הטיחה בי ניסה נואשות לחפות על הפחד המשותף שלנו... הירח נצץ בהן. פוער דרכן חור מספיק גדול בשבילי לעבור, לכפות את עצמי עלייך. ראיתי ישר דרכך, והרגשת חשופה. זקפת את גווך במטרה ברורה  - לנער אותי מתוכך, להזהיר אותי מקרבה אנושית ממשית. צחקתי לעצמי מעצם המחשבה.
תפסיקי לבזבז עליי את זמנך ואת כוחותייך.
 
את לא רואה שחיי האפורים נצמדו לעורי ואין מציל?
לא, בוודאי שאת לא רואה. כי כל שאנחנו מסוגלים לראות הוא לתוך עצמנו, ומשם להוציא את המילים והמחשבות שאנחנו בטוחים שהעולם רוצה לשמוע. אנחנו אומרים לעצמנו שמאסנו בחיים נטולי כל עניין ורגש, ומלעיטים את עצמנו (ואת האחרים) במנטרה של "הזמן הוא התרופה הכי טובה", אבל שכחנו מה אנחנו כבר רוצים מעצמנו. מה כבר יש לנו לבקש שעוד לא ביקשנו? חברים? משפחה?
דווקא השלמות הזאת אוכלת אותנו. זהו חוסר הרצון לשמוח...
 
ובשניה הזאת שהצטלבו מבטינו, חשתי שגם הכאב יכול להפוך להרפתקאה. ההכרה מתגבשת למציאות, כורכת מסביבה קרעי בדים שנועדו לעטר אותה בצבעים מיוחדים כך שהעולם יידע להבחין. כך שגם אתה ואת תוכלו לראות דרכי, עד שתגיעו אל הצלליות המשתנות תדיר, סופגות לתוכן את תמצית חיי. אחיזתן חזקה ולא מתפשרת.
 
אני כאן, מתחת לכל ההריסות.
מושיט יד.