אהבה זה כואב (אתם לא מתארים לעצמכם כמה!!!)

איי איי איי...


אהבה זה באמת כואב, לא משנה איך בסוף זה כואב!


אם הצד שני בוגד, או שיש הפרש גילאים, או שהוא/היא לא מעוניינים, הוא המרחק, הוא האלימות, הוא ה"אי-התיחסות", קטנים הסיכויים שיש אהבה תהורה במיוחד.


אז אני בתור מישהי בת 15 רציתי לספר לכם את הסיפור שלי. סיפור דיי עצוב (לפחות בשבילי) שקשה לי להתמודד איתו אבל אין לי כבר ברירה, קשה להילחם כבר (וגם לחכות.)


אני (למזלי הרע) התאהבתי לי בגבר בן 21.


אני לא יכולה להיות איתו-בגלל החוק,בגלל ההורים,בגללים החברים,בגלל הרכילויות בגלל בגלל בגלל...


אני מצידי יודעת שלאהבה אין גיל! ואני יודעת שאם ניהיה בקשר הוא יכבד אותי ונתקדם לאט לאט בקצב שלי. אבל למה לחכות 3 שנים (שאני אהיה בת 18) רק כדי שנוכל למשש את אהבתינו. ויש לנו אהבה, המבטים, הרגש, העוצמה. למההה? אני לא מבינה. כל כך כואב לי!


כל יום שאני מתעוררת בבוקר אני חושבת לעצמי איפה הוא? מה הוא עושה עכשיו? למה אני לא יכולה להיות איתו?!


בהתחלה נלחמתי-באמת שניסיתי להילחם. אבל זה היה גדול עליי. להילחם בהורים,בחברים,בחוק,בדיבורים,במשפחה-->בכו-לםםם. כולם היו נגדי, אבל לא הבינו כי אם יש אהבה זה לא משנה אם זה בחור-בחורה,גבר-גבר,אישה-אישה,זקן-צעירה ועוד...


לכל אלא שקוראים/ות את הכתבה שתדעו לכם/ן שאם לכם/ן אין בעיה למימוש אהבה כזאת (מה שיש לו סיכויים ממש קטנים) אז תממשו אותה! כי לא משנה מה-אהבה עושה רק טוב, אז אל תוותרו אליה, כי זה בעמת עצוב.


אוהבת מאוד-שרונה!