+*+*אושר+*+*

אני יושבת ומסכלת ,יושבת ומתבוננת..

איך כך חולפים חיי..

איך הדמעות כבר יבשו והשאירו סדקים על לחיי.

שואלת אותך אלוהים ..כן.. אתה ..שם למעלה..במרומים..

האם בשביל זה נולדתי..?..לסבול בחיים..?..

כי אם כן -עד מתי..?.. ואם לא-למה כך הם חיי..?..

מהיותי ילדה ..אני זוכרת ..

הסבל הבלתי נסבל, הבלתי נשכח..

הכרחת אותי לאבד את בתוליי-נתת לגבר לקחת אותם מבלי שהייתי מוכנה להגיד לילדותי ביי.

הייתי לבד..

לבד-בכאב,לבד-בעולם..

האם היית בו קיים?..

משפחתי במקום להאמין לי האמינה לו כי הגבר שבחרת להרוס אותי היה דודי..

השארת לי צלקת בלב.. אוי כמה היה חרוט בה כאב..

צלקת שאפשר היה להסתיר מפניי אנשים אך לא מפניי..

ככה המשיכו חיי..

למדת אותי להפנים.. ולמחות את הדמעות..

שבלילה היו זולגות ..

וניצחתי ניצחתי במשפט נגדו..אך לא בחיים..

כי הסבל גדל במשך השנים..

ולמדתי לסלוח למשפחתי- כל אותם האנשים ..

והדחקתי והדחקתי..

והנה גבר הכרתי שממנו לא פחדתי -

הרגשתי לראשונה.. מהי -אהבה-

אך גם אהבתי הראשונה היתה לא שווה כלום ועם המון כאב

הגבר שאהבתי היה מכה אותי ושובר לי את הלב.

אויי אלוהים מהו אושר ?..

האם זהו חיוך של רגע?..של שעה?..

כי אם לא ..לא היה לי אושר מעולם..לא אשקוט אף פעם.

והנה המשכתי עם תקווה בלב..

שיום אחד אטעם מהו אושר .. ואתחתן עם מישהו שאותו אוהב ואותי אוהב..

אבל היום אני רושמת זאת כשאני נשואה+ ילד בן 8 חודשים.

ועדיין חיי חשוכים..

איפה המתג ?.. להדליק את האור?.

האם הוא לא קיים בחיי ?.. אלוקיי..

אני חייה במעיין כלא .. כלא שאני הבאתי על עצמי..

בכדי לברוח מהחיים התחתנתי-חשבתי שכך חיי יהיו מאושרים..

ולא הבנתי שהתאסף לי עוד סבל בחיים ..

שממנו אין דרך חזרה אני חושבת..

בתוך חיי אני אובדת..

עם אושר אחד שממלא את ליבי..- הילד שלי

האושר שלי- ילדי שעל כך נקרא שמו אושר.