המסיבה (פרק א') שלכם טויטי מאושפזת מאהבה

פרק א'

====



החיים שלי פשוט נהדרים!

מה עוד ילדה בת 15 יכולה לבקש?

שני ההורים גרים ביחד? יש

מצב חברתי מצוין?יש

חבר חתיך ומעמם?יש ועוד איך!

וילה בצפון תל אביב!!!!!?יש

למרות שבהתחלה המצב לא היה טוב.

גרנו אני אמא אבא ואחי בדירה קטנה צפופה של 2 חדרים בדרום תל אביב.

אבא שלי עבד בתור עורך דין ממש ממש לא מפורסם.

אמא לא עבדה.

אמא שלי היה אישת אומנות אצלה זה בדם כל הצבע והמקחולים. בקטע זה מצתרף גם אחי עידן גם אצלו זה בדם.

למרות שאני ואבי נו אך לאגיד את זה בצורה מנומסת?

לא ממש מסתדרים עם זה (למרות שאמי תואנת שזות גם דרך אומנותית להביע את עצמך)

לא רק שלא תבינו לא נכון פעם גם נשיתי לצייר ואפילו זכיתי בתליית הציור שלי על קיר הגן.

ובזה נגמרה הקרירה שלי בתור אומן.

בזמן שאמא לא עבדה וחשבה על הדרך "האומנותית" שלה.

אבא עבד כמו חמור. לא רק שהוא תמיד היא במצב רוח לא טוב אלה הוא גם תמיד האשים את עצמו בזה שילדים שלו לא לבושים כמו שצריך ולא הולכים לבית ספר טוב ובכלל שהוא הבן אדם הכי לא מושלם בכל תולדות האנושות.

פעם אני זוכרת שבלילה שמעתי את אבא שלי בוכה.

אמא יצא למרפסת לעשן(היא לא אהבה את הקטע הזה)

עליתי למיטה ושאלתי:"אבא הכול בסדר? אתה בוכה?"

"כן אני בסדר רק קצת עצוב לי "אמר לי אבא קשה ניגב את הדמעות שזלגו לו בלי הפסקה.

לא יכולתי לסבול את זה שאבא שרוא אל המיטה בוכה ואמא.

מה אמא במרפסת מעשנת במקום להיות פה במקומי.

ואז אפילו בלי לחשוב פעמים אמרתי:"למה אתה לא עוזב אותה?! ביגללה כל הבעיות היא וכל השטויות האומנותיות שלה!

אני לא יכולה לעבוד!אני צריחה זמן לחשוב על המוזה שלי וכל הבלה בלה בלה שלה!!!"

אבא היא עמום הןא ישב בלי תנועה אפילו הדמעות הפסיקו לרדת לו.

לא יכולתי לסבול את זה יותר.פרצתי בבכי כל כך רם עד שאמא שלי פרצה לחדר ושאלה:" מה קרה?"

הרמתי את הראש.ורצתי לחדר שלי.לא בכיתי יותר אותו לילה.

בהתחלה שמעתי אותם מתלחשים נשאיתי כל כך לשמוע עד שנירדמתי.

בבוקר אף אחד לא העיר אותי לבית הספר.

12:00 קמתי הבית היה שקט חשבתי שאני לבד.

ואז נסקרתי בלילה ההוא והתחלתי עוד הפעם לבכות.

פתאום שמעתי דפיקה בדלת קצת נבלתי.

זה היה הקול של אמא:"אפשר להיכנס?"

"כן בתח למה לא?"

אמא פתחה לאט לאט את הדלת.לא יכולתי לסתכל לה בפנים.

היא שאלה איך אני מרגישה.

הראתי לה עם הראש שבסדר.

פתאום המבט שלה השתנה או נייא מין עצוב כזה.העיניים שלה היו לוחות.חשבתי שהיא הולכת לפרוץ בבכי.אבל לא היא רק נהנחה ובקול שקט כזה שכמעט ולא שומעים אמרה:"אם את רוצה שאני יעזוב אני כבר ארזתי מזודות את רק צריכה להגיד לי ואני הלך"היא סובבה את ראשה וקמה דמעות ירדו לה על הלחי היא ניגבה אותם מהר שאני לא ארה.

לא ידעתי מה להגיד רציתי להגיד הרבה כמו נגיד אני אוהבת אותך או אל תלכי ועוד כל מיני דברים בסיגנון.

אבל לא אמרתי דבר פשוט לא נפתח לי הפה.

אמא זרקה בי מבט קצר ובקול משונה כזה אמרה:"אני האשיר אותך לבד.תחשבי ועוד דבר אחד אני מקוה שתגידי את הדבר הנכון"

אמא יצאה ואני נשארתי שרוא על המיטה ובוהה בנקודה כל שהיא בתיקרה.

שמעתי את אמא נכנסת לחדר.איזה שהוא פרק של זמן היה שקט פשוט דממה.ואז בפעם הראשונה שמעתי את אמא בוכה.

היא תמיד "החזקה"בין אבא לבינה.

פשוט לא יכולתי לסבול אישה חזקה בוכה ועוד שהיא אמא שלי.

קמתי מהמיטה ובשיא המהירות רצתי אל חדר שלה נכנסתי חיבקתי אותה בחוזקה.ומאז אנחנו החברות הכי טובות.

אבל בזה לא נגמרו לי הבעיות.

היתה עוד בעיה.המצב החברתי.

למדתי בבית ספר לא יקר לכל ילד שני היו בעיות כלכלה בבית.אבל אני חושבת שעלי זה השפיע הרבה יותר מאשר כל ילד אחר בבית הספר.

הייתי ילדה סגורה קטנה כזאת שלא רואים רזה עם שער שחור מתולתל ועיניים ירוקות.נורא אהבתי את העיניים שלי הם היו הדבר היחידי שהיה זוהר אצלי.ברמת הלימודים לא הייתי טובה וגם לא ממש רע הממוצע שלי תמיד היה בסביבות 75%

בקפטרייה תמיד הייתי יושבת לבד.ואם מי שהוא היה מתיישב לידי אז רק מחוסר המקום ואפילו אז היה מתעלם ממני.

יום שבת אחד ההינו בבית כל אחד עסק בשלו.אני ישבתי וקראתי ספר"אל-עצמי" של גלילה רון-פדר.

עידן אחי צייר אותי.פה צריך לציין שאני ואחי אנחנו כמו שני דברים שקשורים אחד לשני בקשר חזק.

הוא חושב שאני יפה רק שאני צריכה להוסיף כמה קילוגרמים.

אני גם אוהבת אותו הוא תמיד היתי תמיד לצידי גם שהוא יודע שאני לא צודקת.

זה לא שאנחנו לא רבים זה פשוט אנחנו רבים אבל לא רציני.

הוא לא כמוני גבוה שרירי בלונדיני עם תלתלים ועיניים ירוקות.

הוא גם הילד הכי מקובל בכיתה שלו.

ופעם כמה בנות מהכיתה שלי רצו להתיידד איתי רק בשביל להיות קרובות יותר אליו.

ואני כמו דפוקה האמנתי להם וחשבתי שהן באמת רוצות להיות חברות שלי אבל לא מי צריך אותי.

"גל תסובבי אלי יותר את הפרופיל"

סובבתי.אני אוהבת כשמציירים אותי אני תמיד יוצאת דומה.

אני גם אוהבת את השם שלי הוא כזה קצר ומצלצל.

פעם שאלתי את אמא:"אמא למה נתת לי את השם אזה גל?"

"כי גל זה שם קצר וגם כי נולדת לנו כמו גל חדש של שמחה."

רואים שלבן אדם יש דמיון מפותח.

אבא שתה קפה ובעיניים שלו היה מבט מתוח כזה עצוב.

קצת רחמתי עליו. האבות של הילדים בכיתה שלנו בטח רואים בטלויזיה כדור רגל.אבל אצלנו לא היה אפילו טלויזיה.

ואמא?מה אמא כבר יכולה לעשות ביום שבת בבוקר אם לא לצייר עוד יצירת אומנות?

בזמן שכל אחד עסוק בעבודה שלו.שמענו דפיקה בדלת אף אחד לא זז.

אני לא יכולתי כי עידן צייר אותי.עידן לא יכל כי צייר אותי ואמא גם כן עסקה ביצירת אומנות.

אחרי עוד דפיקה בדלת קם אבא הוא צעק:"אני אפתח!מי שם!?"

"זאת רות" שמאנו.רות היא אוד משוגעת שאוהבת אומנות.

חברה של אמא.

אף פעם לא אהבתי את רות ואת סיגנון הלבוש שלה.

יש לה שער חום אד הברכים שחלק ממנו אסוף בצמה חלק מפוזר וחלק רסתות.היא מתלבשת מוזר. היא תמיד לובשת מן שמלה קזאות צבוענית קרוע.בחורף היא לובשת מגעפיים אד הברך ובלי עקב ובקיץ או שהיא אולכת יחפה או בנעלי עצבע. תמיד יש לה צמידים על הידים והרגליים.

ולפעמיים היא דופקת אופעה עם אזשהוא סרט על הראש.

הפעם היא בה בשמלה קרוע ורודה עם פרחים חומים ונעלי עצבע ירוקים עם צמידים בכל מקום.

תודה לה' היא בה בלי השרת הדפוק שלה אבל היא בה עם משהוא חדש! את כל שערה החום והמלוכלך היא עשפה למלה במין קן משונה כזה.

כשה אבא פתח את הדלת אמד לידה בחור בשנות ה30 המאוחרות שלו.

הוא היא לבוש בחליפה שחורה עם עניבה ורודה(מה הקטע?!)

הוא לחץ לאבא שלי את היד ואציג את אצמו בתור "מר' רופשטיין סרגיי או משוט סרג' "

רות נתנה נשיקה בלחי לאבא שלי.

ואמרה:"היי משה ענת בבית?"

"כן כנסו.ענת!"

אמא אניחה את המיקחול שלה והרימה את הראש.

היא ראתה את רות קמה ורצה בדילוגים אלה.

היא נתנה לא נשיקה בלחי.

"היי רותי מה קורא נשמה השער שלך נרא יפה היום!"

איכס אך היא מתקרבת אל היצור הזה?!

"תקירי זה סרג' הוא בה מקנדה הוא ידיד טוב של בעלי ה5 לשעבר דון.הוא אספן גדול של תמונות כך שהוא לא מתניין בסיגנון הציור שלי אצתי לו אותך"

בזמן שהיא סיפרה את זה בלי לשאול היא נכנסא לסלון.

אתישבה על הספה ביחד עם הרגלים המסריחות שלה.

סרג' מאוד התלהב מסגנון הציור שלה ואפילו קנא 3 תמונות ישר.

ואוד 5 תמונות הוא רצא לקנות יום אחרי זה.

כשהם אלכו על השולחן היו 4 פחיות בירה ו 700 ש"ח

וכך לאט לאט אגיו אוד ואוד אנשים אל אמא וקנו אצלה או ואוד תמונות.

גם אבא התקדם בעבודה. חלק גדול מהאנשים שבאו אל אמא היו להם בעיות במשטרה ואוד כמה מקומות והם היו צריכים עורכי-דין.ומי לא כמו אבא שלי הוא עורך-דין טוב?

אבא אצליך כימת בכל משפט וגם הוא התחיל להתקדם.

וכך לאט לאט היה לנו הרבה כסף.



=================================



סורי על הטעויות

שלכם טויטי