מה היא מרגישה?!

היא רצתה להגיד לו את כל מה שהיא מרגישה כלפיו.

כל מה שהיא חושבת ומה היא לא.איך היא פשוט פלטה:"אני שונאת אותך גל" ואז הסתובבה רוצה רק ללכת . טעות,מה שאמרה פשוט טעות. בהתחלה הוא היה קצת המום ממה שאמרה עיניו נפערו אך הוא ניסה להסתיר את תגובתו "זה הדדי" מלמל בגיחוך קל. היא הסתובבה חזרה,וכשראתה את פניו הציניות ניסתה לשלוח לעברו מבט מזלזל עד כמה שיכלה הכעס זה הרגש היחיד שבער בה ,כרגע.

אבל מילא ,ככה גל . ציני... ליצן... מציק... מין דמות מרכז. הוא היה מציק לכל הבנות בכיתה ט'. וזה היה תענוג עילאי בשבילו. כאילו רק מחכה לרגע שבו יחזור להציק להם. אך במיוחד לה.ללילך. והיא... היא הייתה שונאת את זה. היא הכירה אותו היטב. הוא היה אחד מחבריו הרבים של אחיה, עומרי,שהיה מוכר בכל החטיבה והתיכון. כולם הכירו אותו,הבנים אהבו להעביר איתו דחקות,הבנות נידלקו עליו בהמונייהם.והיא כאחותו היחידה קיבלה את כל תשומת

הלב של כל הילדים.אף פעם לא נשארה לבד.כול חבריו היו מלווים אותה לכל מקום,אף אחד לא העז להגיד עליה מילה רעה אחת,להציק לה. חוץ מגל.

גל תמיד מצא מה להעיר,להציק,לצחוק. וכשעשה זאת, כול חבריו היו מבטים עליו במין יראה מסויימת.אוליי זה מה שגרם לו לעשות את זה. "פינקי" כך היה קורה לה כל הזמן."נו, נגמלת מהחלב ?!" אמר כשעברה בתיכון עם שתי חברותיה, הן צחקו והיא - אדומה מכעס- שלחה לו מבט זועם. "לפחות אני לא משתמשת בסמים" החזירה לו בגיחוך. "אה, את יודעת מה זה סמים?! פשש... צעד חשוב בהתבגרות שלך" לא נתן לה להשפיל אותו. לילך עצרה והתקרבה

אליו. "אני שונאת אותך גל" אמרה והוא רק הביט עלייה המום. ברגע זה היא רצתה להגיד לו כל מה שהיא מרגישה כלפיו. אך משום מה זה לא יצא. שהגיעה הביתה היא טרקה את דלת חדרה כל כך חזק שהכלב נבהל והחל לנבוח.

"מה קרה ללילך?" שאלה אמה את עומרי והגישה לו לאכול.

"אין לי מושג... מוזרה כמו תמיד" אמר, מושך בכתפיו."בטח זה שוב גל" ואכן. זה היה גל. הוא היחיד שגרם לה לכעוס ולאהוב באותו הזמן. היא שכבה על המיטה מקפלת את רגליה. הוא היחיד שהיה במחשבותי, במוחה. וזה הפחיד אותה. כי היא רצתה להגיד לו את כל מה שהיא מרגישה כלפיו, והיא פשוט לא יכלה. הצילצול בדלת הקפיץ. אך אף אחד לא ענה. מוזר. היא רצה לכיוון הדלת תוך כדי שהיא צועקת "רגע",הרבה פעמים. אך הצילצול לא הפסיק. זה היה גל. עיניה נפערו כשראתה אותו על מפתן הדלת. שתיקה מוזרה.

"שלום" אמר, רציני. פעם ראשונה. "עומרי לא בבית" אמרה לילך

אוטומטי. "להשאיר לו הוד-" " לא באתי בשביל עומרי" קטע אותה

גל. "באתי בשבילך"

"לא מספיק בביה"ס אתה מציק לי אתה בא גם לבית להציק לי?!"

אמרה כועסת.

"לא!!!-"

"ביי גל" אמרה ורצתה לסגור את הדלת, אך גל עצר בעדה. "רציתי לבקש סליחה" אמר והביט לה בעניים ,זה הפחיד אותה עוד יותר, הוא היה רציני. "כנראה שהגזמתי. אני לא שונא אותך ההפך..."

היא הביטה עליו, מנסה להבין למה הוא רומז. "אני ...את...אוהב..." אמר בגמגום. לילך עדיין הביטה כלא מבינה. "את חשובה לי מאוד." אמר במילים אחרות. "באמת?"

"כן... יותר מדי חשובה. אני לא יכול...בחעדייך... כלומר שאני לא יכול בלי להציק לך...את חמודה שאת כועסת" חזר למבטו הציני. "אני מצטער שאת שונאת אותי"

"אני לא שונאת אותך" אמרה. "באמת?"

"כן... אני לא יכולה לשנוא אותך" גל הביט עלייה לא מבין.

".. אני אוהבת אותך" אמרה והפתיע את עצמה, המילים זרמו מפיה, חיוך התעקל בפרצופה.

גל הביט עליה רגע, המום. אך היא לא הייתה צריכה לשמוע את תגובתו, העיקר שהיא הייתה מרוצה.

היא אמרה לו את כל מה שהיא מרגישה כלפיו. והפעם לא פלטה

שטויות.שגל חזרלעצו הוא הסתכל וחייך עליה נשק לה על שפתייה האדומות ויצא והלך משם היא נשארה שם מחייכת וצחקה...